המתח לקראת מתקפה איראנית אפשרית חודר לשגרה ולמחשבות ומשפיע על כולנו. העובדה שאיש אינו יודע אם זה יקרה, מתי ואיך - מייצרת חוויה יומיומית של דריכות, כזו שלא מאפשרת באמת להירגע או לקיים שגרה מלאה.
על פני השטח הכל נראה כרגיל. אנשים ממשיכים לעבוד, לשלוח את הילדים למסגרות, ולנסוע בכבישים, אבל בתוך כל אחד מאיתנו מתקיים מצב רגשי אחר לגמרי: המתנה מתמשכת לאירוע מאיים, ללא תאריך וללא גבולות ברורים. זו אינה חרדה רגעית, אלא מציאות נפשית מתמשכת. בנט"ל אנחנו מכנים את המצב הזה, בעקבות דבריו של ד"ר בועז שלגי, הפסיכולוג הראשי של העמותה, בשם המדויק: "טראומה מתגלגלת".
זו טראומה שלא מתחילה ונגמרת, אלא נעה כמו רכבת הרים. רגעים של שגרה יחסית וחזרה לחיים, ואז טלטלה מחודשת. כותרת בחדשות, התרעה, שמועה, או פשוט שקט ארוך מדי. ואז חוזרים הרגשות המוכרים: פחד, חוסר ביטחון, תחושת הישרדות, אובדן ודאות. המציאות הזו משותפת לכלל האוכלוסייה, ובמיוחד לאנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה ולמעגלים שסביבם: בני זוג, ילדים, משפחות ומקומות עבודה.
בשנתיים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לעומק הקשר בין גוף לנפש. אנחנו רואים עלייה ברורה לא רק בתחלואה נפשית, אלא גם בתסמינים גופניים: עייפות קיצונית, כאבים, בעיות שינה, החמרה של מחלות כרוניות ועוד. הגוף מגיב למציאות שבה האיום אינו חולף.
אל תוך כל זה נכנס מרכיב נוסף, לא פחות משמעותי: היעדר תיווך והסבר. אחרי השבעה באוקטובר, לא רק הביטחון האישי התערער אלא גם סדרי העולם שעליהם נשענו. במשך שנים למדנו לסמוך על מבנים חברתיים ומוסדיים: על כך שיש רשויות מתפקדות, רגולציה ברורה, חלוקת אחריות בין גורמים אזרחיים וצבאיים ותיאום בין הרשויות המחוקקת, המבצעת והביטחונית.
הקונספציות הללו אינן רק פוליטיות - הן פסיכולוגיות. הן מאפשרות לפרט לתפקד בתוך מבנה חברתי יציב, מתוך תחושה שיש מי שמנהל את המציאות. כשהפרדיגמות האלה מתערערות, נוצר שבר כפול: חיצוני ופנימי. האמון נסדק, תחושת הביטחון מתפוררת והאדם נותר להתמודד לבד עם אי ודאות שאין לה מסגרת.
במצב כזה, תיווך לציבור אינו מותרות. הוא תנאי להמשך תפקוד. גם כשאין תשובות מלאות, עצם ההסבר, ההכרה במצב והצגת תמונת מציאות ברורה ככל האפשר מאפשרים לאנשים לנשום, לנהל את החרדה ולהמשיך לתפקד.
הבעיה העמוקה יותר היא שאנחנו עדיין בתוך טראומה מתגלגלת שלא הספקנו לעכל. כיחידים וכחברה, לא באמת הצלחנו לעבד את רצף האירועים הטראומטיים: אובדן, פציעות, אתגרים משפחתיים וזוגיים ושחיקה מתמשכת. כשאין עיבוד, כל אירוע פתאומי או אפילו איום אפשרי מעמיק את החוויה הרגשית ומציף מחדש פחדים ישנים.
לא במקרה נאמר שוב ושוב כי החזרת החטופים תאפשר התחלה של עיבוד ושיקום. סיום המלחמה יאפשר התחלה אמיתית של בניית תחושות ביטחון ואמון - פנימיים ולאומיים. כל עוד אנחנו בתוך הטראומה המתגלגלת, אין אפשרות לעבור לשלב הבא. המערכת נשארת בדריכות מתמדת.
במונחים מקצועיים, מדובר בעוררות פיזיולוגית, רגשית והתנהגותית מתמשכת. המערכת הסימפתטית - זו שאמורה לפעול בעת איום מיידי - נשארת דולקת. אנחנו פועלים כאילו הסכנה כבר כאן, כל הזמן. זו הסיבה שאנחנו רואים תגובות שמזכירות פוסט טראומה גם אצל מי שלא עמדו ישירות בזירת הקרב: עוררות יתר, הימנעות, חוסר אונים, והצפה של זיכרונות ורגשות מאירועים קודמים.
בעבר היינו רגילים לחשוב על טראומה כעל אירוע עם התחלה, אמצע וסוף. המלחמה המתמשכת והמתח הנוכחי סביב איראן שוברות את הרצף הזה. אין סוף ברור, ולכן גם אין התחלה של ריפוי. המציאות הזו מבלבלת, שוחקת ומותירה רבים מאיתנו בתחושה שאין באמת לאן להתקדם.
הכרה במצב, שיח פתוח, ותיווך אחראי הם לא רק עניין של מדיניות אלא צורך נפשי בסיסי. בלי זה, כולנו ממשיכים להחזיק שגרה שבירה, כשמתחתיה פועמת חרדה קולקטיבית שמבקשת הכרה, עיבוד ותקווה לסיום.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, מנהלת מקצועית של היחידה הקלינית בנט"ל וראש התכנית לטיפול זוג ומשפחתי בבר אילן
אם אתם או קרוביכם חווים מצוקה אל תישארו עם זה לבד- קו הסיוע של עמותת נט"ל מעניק סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור 24/7 במספר 3362* ובצ'אט באתר