"תחי ישראל", קראו בפרסית חקלאים איראנים למשה דיין, שר החקלאות הישראלי. ארבעה שבועות לפני כן, ב-1 בספטמבר 1962, הם עברו אסון כבד; רעש אדמה קשה פקד את אזור קאזווין באיראן. עשרות אלפים נהרגו וכ-30 כפרים נמחקו. 17 ימים לאחר מכן יצא דיין לביקור באזור הרעש. "לא יכולתי לתאר לעצמי קבלת פנים רשמית יותר מזו שנערכה לי", כתב אחרי הביקור.
הוא נפגש עם ראש ממשלת איראן ולאחר מכן התקבלה ברכתו של השאה להטיל את משימת שיקום האיזור על משלחת מיוחדת מישראל. "דין פרס כדין ישראל", הבהיר דיין את חשיבות המשימה שישראל נטלה ומינה לראש משלחת השיקום את אריה (לובה) אליאב. "החבל באמת הפך לאזור דוגמה לאיראן כולה ולגאוות הממשל", כתב אליאב.
היום, כששוב רוחות מלחמה, איומים ואזהרות הדדיות מרחפים בין ישראל ואיראן, קשה להאמין שאותו מבצע שיקום לפני יותר משישה עשורים הוא דוגמה למערכת היחסים המיוחדת שהתקיימה בעבר בין ישראל ואיראן.
איראן אמנם היתה בין המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה בנובמבר 1947, אבל שלוש שנים אחר כך היתה המדינה המוסלמית השניה, אחרי טורקיה, שהכירה בישראל כמדינה ריבונית. צריך לזכור שבאיראן חיו אז כ-80,000 יהודים שהיו משולבים בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של איראן. קשר ראשון בין שתי המדינות נוצר כבר שנה קודם כשישראל נעזרה באיראן כדי להבטיח תשתית לוגיסטית במפעל העצום להעלאת יהודי עיראק לישראל.
אבל ההתקרבות המשמעותית בין שתי המדינות החלה אחרי מלחמת סיני ב-1956. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בעזרת יועצו, אליהו ששון, פיתחו אז את "דוקטרינת הפריפריה". מדובר בתפיסה אסטרטגית שהעיקרון המנחה שלה היה יצירת שיתופי פעולה עם מדינות ומיעוטים שאינם ערבים במזרח התיכון, כדי לאזן ולהחליש את הטבעת העוינת של מדינות ערב שהקיפה את ישראל ולנטרל את השפעת הלאומיות הערבית (הפאן-ערביות) בהובלת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. החשש של איראן וטורקיה מפני רדיקליזם ערבי לא נפל מחששה של ישראל.
באותן שנים החל ליישם השאה הפרסי, מוחמד רזא פהלווי, תוכנית רפורמות בשם "המהפכה הלבנה". התוכנית דגלה ברפורמות כלכליות, חברתיות וחינוכיות. בין השאר היא נועדה לבטל את הפיאודליזם, להלאים ולחלק אדמות. מהפיכות נוספות היו מתן זכויות לנשים וגיוס השקעות זרות כדי לפתח את תעשיית נפט והכלכלה המקומית. "המהפכה הלבנה" שפעלה לקדם ערכים של ליברליות וחילון, הפנתה את מבטה למערב וזכתה לתמיכת ארצות הברית. תהליך זה מצא בישראל בת ברית ושותפה נאמנה ובין המדינות החלו להתפתח שיתופי פעולה ובריתות ביטחוניות ומודיעיניות ולפריחתם של יחסים כלכליים בין המדינות ובין גופים עסקיים.
כדי לא להרגיז יותר מדי את מדינות ערב וגורמים אנטי-ישראליים באיראן, הסתפק השאה בהכרה דה-פקטו בישראל. את היחסים בין איראן לישראל הגדיר השאה כ"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואין". כך, לדוגמה, לא פעלה בישראל שגרירות איראנית. אבל היחסים בין המדינות פרחו ושיגשגו והקיפו שורה של שיתופי פעולה; ישראל הפעילה נציגות דיפלומטית בטהרן שפעלה כמעט כשגרירות לכל דבר, אף שלא הוכרה רשמית. המוסד קיים קשרים הדוקים עם ה-SAVAK, המשטרה החשאית של השאה. צה"ל ומשרד הביטחון החזיקו באיראן משלחת צבאית גדולה שעסקה במכירת נשק, ייעוץ צבאי ופרויקטים ביטחוניים משותפים. ישראל ייבאה את מרבית הנפט שלה מאיראן ושתי המדינות גם הקימו את קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) - מיזם משותף להעברת נפט לאירופה דרך ישראל.
בנוסף פעלו בטהרן החברות הממשלתיות אל על, שהפעילה קו טיסות ישיר וסדיר בין תל אביב לטהרן, ותה"ל (תכנון המים לישראל) שתכננה והקימה פרוייקטים גדולים של מים וביוב. חברת סולל-בונה בנתה פרויקטים מרכזיים באיראן, בהם מלון "טהרן הילטון", שכלל אולם נשפים מפואר שנבנה עבור חגיגות 2,500 שנה לבית המלוכה. "אולם זה הוא הגדול והמפואר ביותר במזרח התיכון", התגאו ב"סולל בונה". עוד עשרות חברות ישראליות בתחומי הטקסטיל, החקלאות, מוצרי החשמל והצמיגים פעלו באיראן.
ב-1966 זאב שיף, הכתב הצבאי של "הארץ", ביקר בטהרן והתרשם מעומק שיתוף הפעולה בין המדינות. את היחסים החמים, אך הלא-רשמיים, הקביל ל"יחסי שכנים שמשוחחים רק ממרפסת למרפסת". הוא ציין כי המשלחת הישראלית בטהרן היא "גדושה וגדולה" ו"מקיפה כבר כ-200 משפחות ונחשבת לאחת המשלחות הגדולות ביותר בחוץ לארץ".
שיף תיאר איך "כמעט בכל קרן רחוב בטהרן ניתן לראות כרזות ענק של המשטרה (הקוראת למתנדבים) ובהן תמונה גדולה של יחידה איראנית המצוידת בתת־מקלע 'עוזי'" וציין כי "מרביתם של הפקידים האיראנים הבקיאים בקשרים בין שתי הארצות, ששים ממש להדגיש עד כמה ידידותיים ופוריים היחסים בין איראן לישראל".
אחרי קרוב ל-30 שנים הגיעה הברית האסטרטגית בין שתי המדינות לקיצה. נוכח גל מחאות עזב השאה את איראן מובס וחולה. ב-1 בפברואר 1979 שב האייתולה חומייני מגלות בצרפת ועמד לכונן את הרפובליקה האיסלאמית החדשה. רחובות טהרן בערו וישראל הפכה ל"שטן הקטן". נוכח המהומות החלה אל על לפנות ישראלים, אנשי עסקים ודיפלומטים. ב-10 בפברואר 1979, יום אחד בלבד לפני נפילתו הסופית של משטר השאה, המריאה טיסת אל על האחרונה מטהרן, ממלטת בבטן מטוס הג'מבו את אחרוני הישראלים, רגע לפני שיעשו בהם שפטים.
למרות שעל פי הוראת חומייני בוטלו טיסותיה הסדירות של אל על לטהרן, בעיתון "מעריב" צוטט עובד בחברת התעופה הלאומית שהביע תקווה ש"החלטה זו תשתנה בעתיד ושוב תחדש 'אל על' את טיסותיה דרך טהרן ואולי תוכל להגשים תכניתה לנתיב מסביב לעולם בו משמשת טהרן כתחנת ביניים חיונית".