בשבועות האחרונים, כאשר נשים בטהרן יוצאות לרחובות, הן נאבקות על הזכות הבסיסית ביותר: בעלות על חייהן וגופן. זהו מאבק עתיק, חוצה יבשות, שפות ותרבויות שנשים מנהלות משחר ההיסטוריה אל מול מנגנוני כוח פוליטיים ודתיים המבקשים לדכא, לפקח ולמשטר את גופן.
הוגות פמיניסטיות מסגרו את המאבק לשחרור האישה כתביעה מחודשת, ניכוס של נשים על חייהן ועל גופן, כבנות אדם שוות זכויות. שליטה בגוף הנשי אינה תוצר נלווה של דיכוי, הוא אחד ממוקדיו המרכזיים. הגוף הוא הזירה הראשונה שבה מופעל כוח המתבטא באמצעות נורמות, ציפיות ואיסורים המגדירים כיצד מותר לנשים להיראות, לנוע ולהתקיים במרחב הציבורי. ההוגה הפמיניסטית בל הוקס כותבת בספרה 'פמיניזם זה לכולם' עד כמה החלטות עצמאיות שנראות לנו במערב כיומיומיות, היו בעבר ובאזורים מסוימים מתגלים עד היום, ערכאות גורליות שעלו לנשים במחיר חברתי, אישי ולעיתים גם פיזי.
כך, לא לפני הרבה שנים במונחים היסטוריים, נשים הסירו מגופן חלקי לבוש מגבילים, לא נוחים או לא בריאים כגון חזיות, מחוכים, חגורות בטן, ביריות וכו', בתביעה רדיקלית להשיב את בריאותו ותהילתו של הגוף הנשי. כך היום הנשים באיראן פועלות לאותו ניכוס מחדש בתנאים קיצוניים ומסוכנים, חלקן אף משלמות על כך בחייהן.
פמיניזם, כפי שבל הוקס לימדה אותנו, הוא לכולן ונדבך עיקרי בו הוא העלאת התודעה לשותפות ולסולידריות נשית. היום, הוא גם נבחן ביכולתנו לראות זו את זו, גם ממרחק, ולהגיד לאחיותינו בטהרן: אתן לא לבד.
שליטה בגוף הנשי אינה מתקיימת רק במשטרים סמכותניים. היא פועלת גם בדמוקרטיות, לעיתים באמצעים מתוחכמים יותר ומניפולטיביים. במקביל למאבק של נשות איראן בהכפפה, דיכוי ושליטה שבמרחב הפרטי והציבורי אצלן, כאן אצלנו, ממשלת ישראל מקדמת שורה של מהלכים שמצמצמים הלכה למעשה את ריבונותן ושליטתן של נשים על חייהן וגופן, בין יתר פעולות הממשלה: הרחבת סמכויות של בתי הדין הרבניים למגוון תחומי חיים, ניסיונות להעמיק פיקוח דתי על חיי משפחה, הדרת נשים ממרחבים ציבוריים והובלה של כנסים ואירועים בידי חברות כנסת מהקואליציה המבקשים להכתיב לנשים כללי "צניעות" ו"שמירת נגיעה". המהלכים הללו אינם מקריים ואינם מנותקים זה מזה. הם חלק מסט חוקים בחסות ממשלה שפועלת בשיטתיות למחוק הישגים פמיניסטיים בני עשורים ומקדמת פגיעה בזכויות יסוד של יותר ממחצית מהאוכלוסייה.
מכאן אני מבקשת לפנות לחברות הכנסת היושבות היום בקואליציה ומקדמות את אותם מהלכים, אף אחת מאיתנו לא הגיעה לכאן לבד. כולנו נישאות על כתפיהן של נשים שנאבקו עבור הזכות לבחור ולהיבחר, עבור חופש הביטוי של נשים ועוד. החירויות הללו אינן מובנות מאליהן, והן לא מובטחות לנצח ואנחנו בקרב בלימה מול כוחות שמרניים וחשוכים.
המאבק של הנשים בטהרן הוא תזכורת קריטית ששליטה בגוף הנשי לעולם אינה מתחילה בבת אחת ולא נעצרת מעצמה. השאלה אינה האם נתמוך בנשים אחרות מרחוק, אלא האם נזהה את אותם מנגנוני כוח כשהם פועלים סביבנו ונבחר לעצור אותם למעננו ולמען בנותינו.
הכותבת היא חברת כנסת במפלגת יש עתיד