לפני "שלב ב'": הברית המוסרית להשבת רן גואילי

כיו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, אני נושאת בבכי ובגאווה את קולן של מאות המשפחות השכולות - אותן משפחות המכירות מקרוב את המחיר הבלתי נתפס של ההקרבה למען עם ישראל. קולנו איננו רק קול כאב, אלא קול של מצפון וחובה: רב סמל רן גואילי, בן 24, לוחם מיחידת היס"מ, גיבור ישראל - חייב לחזור הביתה.

"עד החטוף האחרון" איננה סיסמה בלבד. היא ברית מוסרית בין מדינה לבניה. היא מצפן התקווה העתיקה מכל של פדיון שבויים. היא הכרח להמשך קיומנו.

בבוקר ה-7 באוקטובר, בשעה שעם ישראל התעורר לסיוט חי, רן לא חיכה לפקודות. כתפו עדיין שבורה מתאונה, ממתין לניתוח, הוא שמע שחבריו נלחמים, שאזרחים נטבחים, שילדים זועקים לעזרה - הוא קם, חבש את הקסדה, התניע את האופנוע ויצא. הוא התפקד.

"רני אמר שהוא לא ייתן לחברים שלו להילחם לבד", סיפר אביו איציק, ואמו טליק כתבה בכאב: "ראשון להיכנס, אחרון לצאת". אסור לנו להפוך את המשפט הזה לצוואה לאומית, כי אם להבטחה: הוא לא יהיה אחרון לשוב. עליו להגיע למנוחת עולמים בארצו, מולדתו - ומשפחתו תוכל לפקוד את קברו ולסגור את המעגל.

בחודשים שאחרי ה- 7 באוקטובר, הגענו לעוטף. הרגשנו חובה אזרחית ומוסרית לראות הכל בעיניים כדי לנסות לתפוס את קצה-קצהו של האסון מרחק כה קצר ממקום מגורינו. מרחק כחוט השערה המפריד בין חיים למוות, בין שמחה לטבח, בין משפחה שלמה למשפחה שכולה.

זכיתי לפגוש את איציק, אביו של רן, במתחם הנובה - איש מבוגר בעל נוכחות, שמתייצב מדי יום להדריך מבקרים במסלול הלחימה של בנו, לספר את סיפורו, הסיפור שנותר לו במקומו. כל מילה שלו שוזרת חוט דק בין כאב לגאווה, בין עצב לתקווה. אך התמונה המצטיירת מדבריו גדולה מהחיים: לוחם צעיר שבחר להילחם עד נשימתו האחרונה. רן הציל מעל למאה נפשות, חיסל ארבעה עשר מחבלים, עד שכוחו הוכרע בידי אויב אכזר, בעודו נופל בשטח קיבוץ עלומים, כשידו ורגלו פצועות, ונשבה בשבי החמאס. מאז עברו מעל ל-800 ימים של המתנה. אמא, אבא, אחים - ממתינים לנצח שמתרחש מדי יום.

רן לא אמר "הנני" במילים - הוא חי אותו. כמעשה טהור, כמעט מקראי, הוא נענה לקריאת האחריות. אותו "הנני" שאמרו אבותינו - ביטוי אותנטי של אדם שמבין שהוא חלק מקולקטיב, מעם שמחויב זה לזה. ה"הנני" של רן בא לידי ביטוי בשדה הקרב; ה"הנני" שלנו מתחייב עכשיו למען שיבתו.

אנחנו, המשפחות השכולות, יודעות מה זה לחיות עם חלל שלא מתמלא. כאבנו נוכח בכל יום, בכל צעד ושעל. אך יש בו תביעה מוסרית: לא משאירים אף אחד מאחור. כעם שנרדף לאורך הדורות, אשר אויביו קמים עליו בכל דור ודור, איננו יכולים - ואף איננו רשאים - להשלים עם מציאות שבה רן נשאר שם. לא נחיה שוב את מקרה הדר גולדין, שנים של המתנה, החמצה, עד ששב הביתה. לא נתייסר שוב כמו במקרה רון ארד, הנווט היקר שבסוף הפך לסמל, שקולו נדם והוא - לא שב. לחיילים האלה ולאנשי כוחות הביטחון, יש משפחות - ובכל משפחה לבבות פועמים, דואבים, של אמא, של אבא, של אחים, שמתייסרים, שממשיכים לחכות. אנחנו מודדים חברה לא רק בכוחות הלחימה שלה, כי אם בכוחות האמונה, הנאמנות והזיכרון.

בשיר "הרעות" נכתב: "אך נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר". כי רעות שכזאת - רעות של נשמה יהודית אחת לחברתה - לעולם לא תיתן לנו לשכוח. רן גואילי הוא הדמות של הישראלי היפה ההוא; בן של עם שלוחם, מתקן, מאמין. הוא יצא למעננו - כעת תורנו לצאת למענו.

ראוי שנשתדל ככל יכולתנו להיות ראויים לו - מתוך הבנה עמוקה של שותפות גורל, מתוך חינוך לדורות הבאים לאור אישיותו ומורשתו.

כל חברי משפחת השכול יודעים את משמעות הזיכרון וההנצחה של הנופלים, ואת החשיבות לנצור את זיכרון יקיריהם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זהו חלק ממסע הכאב והריפוי הארוך שעוד לפנינו, שיושלם רק עם חזרתו. אנחנו נהפוך את הסיסמה "עד האחרון" לסמל לאהבה, תודה ונחישות בלתי מתפשרת שלנו כמדינה, כעם וכחברה.

אני קוראת למנהיגי ישראל והעולם, לזרועות הביטחון, לקברניטי הממשלה: אין שלב ב' בלי רן. אין מו"מ על עתידה של עזה כל עוד גופת גיבור ישראל מוחזקת בשבי. רן נשבע אמונים למדינה - כעת המדינה נשבעת לו בחזרה. רן הוא בן להוריו, אך הוא אזרח של כולנו - החזרתו היא מטרה ערכית של המלחמה, היא לא תסתיים בלעדיו. אני פונה לעם ישראל: אל תשכחו את רן. אל תשתקו. כל יום הוא נצח למשפחתו. כל שתיקה היא זעקה שלא נשמעה לטובתו.

להשיב את רן הביתה הוא המעשה הישראלי, היהודי, האנושי והצודק ביותר שצריך לעשות כעת. חז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל - כאילו הציל עולם ומלואו. רן הוא עולם מלא, עולם שיהיה שלם רק כשנשיב אותו הביתה.

הכותבת הינה יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון