ההודעה שפורסמה היום לפיה משטרת ישראל הכריזה על ישראל איינהורן כעבריין נמלט והוצאת צו מעצר נגדו, איננה עוד ידיעה פלילית שגרתית ברצף החדשותי. מדובר בצעד חריג יחסית במישור המשפטי, בעל משמעויות ציבוריות ובינלאומיות רחבות, שמסמן שינוי מהותי בגישת המדינה כלפי אדם המצוי מחוץ לגבולותיה.
מדובר בנקודת מפנה משמעותית המעבירה את התיק משלב של חקירה והמתנה לשיתוף פעולה מרצון, לשלב של אכיפה גלויה וכוחנית יותר עם פוטנציאל להשלכות חוצות גבולות. אלא שהפער בין האופן שבו מהלך כזה נתפס בעיני הציבור לבין משמעותו המשפטית האמיתית הוא גדול למדי. לא כל צו מעצר הוא צו בינלאומי, לא כל הכרזה מובילה בהכרח להסגרה, ולא כל מדינה ממהרת להיענות לדרישות האכיפה של ישראל.
הכרזה על אדם כעבריין נמלט הוא כלי משפטי מוכר ומוסדר בחוק. משמעותה המעשית היא שהרשויות סבורות כי אותו אדם נמנע ביודעין מהתייצבות לחקירה או מהליך משפטי, וכי מוצו כל האפשרויות הסבירות להביאו לשיתוף פעולה מרצון. מבחינת המדינה, ההכרזה נועדה להצדיק שינוי אופרטיבי בגישת האכיפה.
מרגע זה, הרשויות אינן רואות עוד בחשוד כמי שניתן לזמנו לחקירה בהסכמה, אלא כמי שיש לפעול נגדו באמצעים כפייתיים המעוגנים בחוק. ההכרזה מאפשרת פנייה רשמית לערכאות לשם הוצאת צו מעצר, הרחבת צעדי חקירה שונים ולעיתים גם הפעלת מנגנוני אכיפה בינלאומיים.
עם זאת, חשוב להדגיש כי הכרזה כזו אינה מהווה קביעה של אשמה: היא אינה פסק דין ואינה הכרעה שיפוטית לגבי העובדות. מדובר במהלך פרוצדורלי שמטרתו לאפשר את המשך האכיפה ולא לקבוע את תוצאת ההליך הפלילי. מבחינה ציבורית, התיוג "עבריין נמלט" יוצר דימוי חד משמעי שעשוי להיות בלתי הפיך עוד בטרם הונחה תשתית ראייתית מלאה.
אחת הטעויות הנפוצות בשיח הציבורי היא ההנחה שצו מעצר שהוצא בישראל פועל אוטומטית גם מחוץ לגבולות המדינה. הצו שהוצא נגד ישראל איינהורן הוא צו מעצר ישראלי פנימי. משמעותו המוגבלת היא שאם ייכנס לשטח המדינה, ניתן יהיה לעצור אותו מכוח אותו צו.
מעבר לכך, לצו אין כשלעצמו תוקף משפטי במדינות זרות. כדי שצו מעצר יהפוך לבינלאומי, נדרש מהלך נוסף של פנייה רשמית לגורמים בינלאומיים ובראשם ארגון האינטרפול. גם אז, אין מדובר בצו שמחייב מדינות אחרות לפעול באופן אוטומטי, אלא בכלי המאפשר להן לשקול נקיטת צעדים בהתאם לדין המקומי שלהן.
גם כאשר קיים צו מעצר ופנייה לאינטרפול, הדרך להסגרה עוד ארוכה מאוד. הסגרה אינה פעולה משטרתית טכנית אלא הליך משפטי מלא ומורכב במדינה שבה שוהה האדם. כדי להביא אדם להסגרה, על מדינת ישראל להגיש בקשה רשמית למדינה הזרה בצירוף חומר ראיות ותיאור מפורט של העבירות.
מרגע זה, הדיון עובר לידי מערכת המשפט במדינה המתבקשת. בתי המשפט באירופה אינם רואים עצמם כזרוע ביצוע של מדינות אחרות והם בוחנים כל בקשת הסגרה לגופה בזהירות רבה ולעיתים בספקנות. בין ישראל לסרביה קיים הסכם הסגרה תקף. ההסכם קובע את הכללים אך היישום נתון לשיקול דעת שיפוטי מקומי.
בתי המשפט בחוץ לארץ בוחנים שורה של שאלות מהותיות לפני אישור הסגרה. הם בודקים האם העבירות המיוחסות מהוות עבירה גם לפי הדין המקומי, האם קיימות ראיות מספיקות, והאם הבקשה נגועה בשיקולים זרים או פוליטיים. קיים חשש תמידי במערכות משפט מערביות מפני פגיעה בזכויות יסוד או שימוש בהליך הפלילי לצרכים שאינם אכיפת חוק טהורה. ככל שהעבירות מורכבות יותר או בעלות אופי ציבורי, כך מתגברת זהירותן של המדינות הזרות. שיח תקשורתי לוחמני והצהרות פומביות חריפות בישראל עלולים לעיתים לחזור כבומרנג, כאשר ההגנה תטען בבית המשפט הזר שההליך כולו נגוע בלחץ ציבורי או בשיקולים חוץ משפטיים שאינם מאפשרים משפט הוגן.
מבחינה משפטית, עומדות בפני איינהורן מספר דרכי פעולה אפשריות. הוא יכול לבחור בחזרה לישראל והתייצבות מרצון, דבר שעשוי להשפיע לחיוב על אופן ניהול ההליך ושאלות המעצר בעתיד. אפשרות אחרת היא ניהול מאבק משפטי עיקש במדינה שבה הוא שוהה נגד בקשת ההסגרה, הליך שיכול להימשך זמן רב ולכלול דיונים בערכאות שונות. כמו כן, ניתן לנסות לנהל מגעים משפטיים בישראל באמצעות עורכי דין כדי להגיע להסדרים שימנעו את המשך ההסלמה. כך או כך, מרגע ההכרזה כעבריין נמלט, מרחב התמרון מצטמצם והזמן הופך לגורם משמעותי במערכת השיקולים של כל הצדדים המעורבים בפרשה.
הכותב הוא מומחה לדין פלילי, צווארון לבן, הסגרות ופשיעה בינלאומית, יו"ר ועדת הסגרות ופשיעה בינלאומית בלשכת עורכי הדין