נורא מה שקורה בעזה, סליחה: בטהרן. על המוסר הכפול של ישראל

לאורך דקות ארוכות שבהן עסקה המהדורה המרכזית של חדשות 12 בנעשה באיראן, ליווה את הכתבות השונות בנושא, הכיתוב: "מאות הרוגים באיראן".

לא רק הטלוויזיה, גם חלק מאתרי החדשות והעיתונים ציינו את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה. "טבח" הגדיר זאת בבק יצחקי (חדשות 12) - והכתבים בערוצים השונים שידרו הקלטות של שיחות עם תושבים מקומיים שמתארים את הסבל הנורא שעובר על האוכלוסייה מרגע שהחליט מה שמכונה כאן "משטר האייתולות" לדכא את המהומות בכל האמצעים העומדים לרשותו.

חלילה לי מלהקל ראש במאבקו של העם האיראני, בוודאי לא ללעוג למי שנפלו בעת מילוי חובתם האזרחית, בהפגינם נגד משטר שמקדש מלחמה נגד אויב דמיוני, משטר מושחת שבכיריו חוגגים בעוד העם מתבוסס בעוניו.

אלא שאחרי הבעת ההערכה הזאת למתקוממים האמיצים בקרב העם האיראני, מותר לדבר על המוסר הכפול שלנו, הישראלים?

נתחיל בהבהרה חשובה: כמו כולנו גם אני ספקתי כפיים ומחיתי דמעה נוכח המראות קורעי הלב של מסע הרצח, האונס והביזה הברברי של 7 באוקטובר. גם לי לא היה אכפת באותו הרגע שתימחה עזה, על כל תושביה, מעל פני האדמה.

גם משהתארכה המלחמה סברתי, כמו רוב הישראלים, שיש להכות בחמאס בעצמה, אפילו מתוך ידיעה שהעוצמה הזאת תתבע גם קורבנות חפים מפשע, שהרי אם על מידת חפותם של הבגירים, רובם תומכי חמאס, עוד אפשר להתדיין, ברור לכל שהילדים אינם אשמים יותר מילדי הנגב המערבי ששילמו בדמם את מחיר הסכסוך שבו אין להם, מפאת גילם, כל חלק.

ואחרי שהעמדה הנחרצת הזאת הובהרה, הגיע הזמן להגיד שאין לנו, הישראלים, שליבנו היה גס בעשרות אלפי(!) בלתי מעורבים, כמעט מחציתם ילדים, שהמלחמה גבתה את חייהם את הזכות לצקצק בלשון נוכח הרג של מאות, אולי אלפים של מפגינים ברחובות ערי איראן.

זה נכון כמותית, אבל לא רק. כי הרי אחת הנסיבות המקלות על מה שהתחולל בעזה, הייתה עבורנו העובדה שרבים מתושביה, אולי רובם, אולי אפילו כמעט כולם, הם תומכי חמאס. איך ידענו? לפי עצרות המונים לפני 7 באוקטובר ולפי המצהלות בכיכרות בשעות הספורות שבין תחילת מעשי הרצח לבין הופעת מטוסי חיל האוויר בשמי עזה.
ובכן, גם באיראן נערכו עצרות של מיליונים שקראו "מוות לישראל", גם באיראן חגגו פיגועים "מוצלחים" (מבחינתם), גם באיראן נשאו בגאון את הדגל הפלסטיני אחרי 7 באוקטובר.

אפשר לקבל כמובן את ההנחה שלא מדובר בכל העם האיראני ולהוסיף עוד שרובו שוחר שלום, אבל אז מן הסתם, מגיעה הנחה שכזאת גם לתושבי עזה שאינם פעילי חמאס (ארגון טרור שמונה עשרות אלפי פעילים מקרב יותר משני מיליון תושבים).

זאת ועוד: בישראל מסקרים באהדה את המהומות, מציגים את גרסת המפגינים על טבח חסר אבחנה, מראים שוב ושוב מראות של פצועים והרוגים בבתי חולים מאולתרים. כל זה נכון וצודק כמובן, אבל רגע - לא היו בעזה מראות כאלה (ואף גרועים מהם) שנחסכו מאתנו באדיבות תקשורת ישראלית מגויסת?

האם לא היו אצלנו מי שעמלו כדי להוכיח באותו ובמופתים שתמונות שכאלה, שמציגות פגיעות בילדים למשל, הן מבוימות?

ולא רק המראות הקשים מערי איראן, כי אם הפגנות התמיכה במתקוממים, שנערכות ברחבי העולם ומסוקרות באהדה על ידי התקשורת הישראלית. האם לפני כמה חודשים (ואף ימים) לא סיקרה אותה תקשורת בדיוק, בהסתייגות ברורה שלא לומר שאט נפש, הפגנות נגד המלחמה בעזה? האם לא סברנו שמקור כולן אינו הומניזם אלא אנטישמיות צרופה?

האם לא קראנו "אנטישמיים" לאירופאים שקוראים להחרים את ישראל בשל המראות הקשים שניבטו אליהם מהמסך, מראות קשים הרבה יותר מאלה שגורמים לנו לייחל עתה שנשיא ארה"ב (למשל), יקבל החלטה על תקיפה שתשים להרג סוף?

אפשר כמובן לתת סימנים שונים במראות השונים, להגן על צדקת המלחמה שניהלה (ועדיין מנהלת) מדינת ישראל ברצועת עזה, וכמובן - להזדעזע בצדק ממה שנראה כהרג אזרחים איראנים חפים מפשע.

רק שלרגע אחד נדמה שישראלים שמיקדו את עיניהם במסכים, בימים האחרונים, ראו בהם לא רק את החדשות מאיראן, אלא גם מראה, מראה שתמונתה אינה מחמיאה לנו כלל - ולכל הפחות צריכה לעורר מחשבה.