בשנה האחרונה התמלאו רחובות אירופה במפגינים. מאות אלפים יצאו ללונדון, פריז, ברלין, מדריד ובריסל בהפגנות למען עזה. פרלמנטים כינסו ישיבות חירום, עצומות צברו מיליוני חתימות, וממשלות אחדות אף הקפיאו מכירת נשק לישראל. במשך חודשים ארוכים, עזה שלטה בשיח הפוליטי והמוסרי של השמאל האירופי.
ובאותו זמן, באיראן, התחולל מרד דרמטי לא פחות. נשים קרעו חיג'אבים בהתרסה גלויה, סטודנטים התעמתו עם כוחות הביטחון, עובדים שבתו. מפגינים נגררו לבתי כלא, עונו והוצאו להורג לאחר משפטי ראווה. ומה הייתה תגובת אירופה? כמה הצהרות זהירות, עצרות בודדות, דו"חות של ארגוני זכויות אדם שכמעט לא זכו לכותרות. שום דבר שמתקרב בהיקפו ובעוצמתו לגיוס ההמוני למען עזה.
אין מדובר בעייפות רגשית או במחסור במידע. התמונות זמינות, הסיפורים קשים לעיכול. הפער הזה חושף אמת עמוקה יותר: יש מאבקים שנושאים עמם מחיר אידיאולוגי גבוה מדי, והמחיר הזה קובע אילו מאבקים יזכו לסולידריות רחבה ואילו יידחקו לשוליים.
לכאורה, המרד האיראני עומד בכל קריטריון שאמור להיות חשוב לפרוגרסיבים באירופה. הוא מכוון נגד משטר תיאוקרטי המדכא נשים, מצנזר מחשבה, מוציא להורג מתנגדים ושולל חירויות יסוד. המפגינים דורשים בדיוק את מה שהשמאל האירופי טוען שהוא מגן עליו באופן אוניברסלי: חופש ביטוי, אוטונומיה על הגוף, כבוד אנושי. לפי כל אמת מידה קלאסית זהו מאבק שחרור מובהק. ובכל זאת, בכל הקשור לסדר היום האירופי, הוא נדחק לשוליים. הסיבה לכך אינה מוסרית, היא מבנית.
איראן היא היריבה האידיאולוגית והצבאית המרכזית של ישראל. במשך עשרות שנים מימנה טהרן את חמאס וחיזבאללה ובנתה את האסטרטגיה האזורית שלה סביב העימות עם המדינה היהודית. מכאן נובעת מציאות לא נוחה: לישראל ולמפגינים האיראנים יש, לכל הפחות, אויב משותף. בין אם דרך שיתוף פעולה מודיעיני, לוחמת סייבר או התלכדות אינטרסים גיאופוליטית פשוטה - כל החלשה של המשטר האיראני משרתת, פוטנציאלית, גם אינטרסים ישראליים.
החפיפה הזו, אמיתית או נתפסת, היא בדיוק מה שהופך את המרד האיראני לקשה כל כך לעיכול עבור חלקים נרחבים בשמאל האירופי.
השוואת הדינמיקה הסמלית מדברת בעד עצמה. תמיכה בעזה מחזקת זהות מוסרית, מספקת עמדה פוליטית ברורה, יוצרת קוהרנטיות אקטיביסטית, ומשתלבת היטב בנרטיבים קיימים על קולוניאליזם ואשמה מערבית. תמיכה במפגינים האיראנים, לעומת זאת, מחייבת גינוי של משטר המציג עצמו כ"אנטי־אימפריאליסטי", מסבכת נרטיבים גיאופוליטיים מוכרים, יוצרת התלכדות, גם אם עקיפה, עם אינטרסים ישראליים, ומעמידה בסיכון דיסוננס אידיאולוגי לא נוח.
גם המספרים אינם משקרים. הפגנות פרו־עזה גייסו בקביעות בין 100 אלף ל־300 אלף משתתפים בערי אירופה. בלונדון צעדו יותר מחצי מיליון במצעד אחד. הפרלמנט האירופי דן בעזה שוב ושוב, וממשלות לאומיות התמודדו עם לחץ ציבורי מתמשך. לעומת זאת, ההפגנות למען איראן מנו אלפים בודדים במקרה הטוב. יוזמות פרלמנטריות היו דלות וסמליות. כאשר המשטר האיראני הוציא להורג מפגינים, מחזור החדשות בקושי נעצר ואף ממשלה לא שילמה מחיר פוליטי על חוסר מעש.
אין כאן האשמה בחוסר כנות. רבים בשמאל האירופי חשים הזדהות אמיתית עם המפגינים באיראן. הבעיה היא שלפעול בהתאם להזדהות הזו כרוך במחיר - מחיר אידיאולוגי שרבים אינם מוכנים לשלם.
אימוץ מלא של המאבק האיראני מחייב הכרה בכמה אמיתות לא נוחות: שמשטרים המגדירים עצמם "אנטי־מערביים" יכולים להיות מדכאים באכזריות; שישראל עשויה למצוא עצמה, לעיתים, מיושרת עם תהליכי שחרור; ושחלוקת העולם למדכאים ולמדוכאים אינה תמיד חופפת למציאות הגיאופוליטית.
באקלים הנוכחי, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, ההכרות הללו הפכו כמעט לבלתי אפשריות. המסגרת הדומיננטית דורשת פשטות מוסרית. ישראל תופסת את תפקיד האנטגוניסט המוחלט, סמל לחטא קולוניאלי ולשותפות מערבית. כל מאבק שעלול לערער את המבנה הזה נתקל בשתיקה.
וכך, נשים איראניות המוכות ברחובות, צעירים המוצאים להורג, סטודנטים מורחקים ועיתונאים מעונים - נמחקים לא משום שמאבקם חסר ערך, אלא מפני שהוא מגיע עם "מטען גיאופוליטי שגוי".
אין זו צביעות במובנה הפשוט, אלא כשל עמוק יותר: תנועה פוליטית שממיינת מאבקים לא לפי צדקתם, אלא לפי מידת התאמתם למסגרת אידיאולוגית קיימת.
השאלה איננה אם לשמאל האירופי אכפת מהמפגינים האיראנים. לרבים בהחלט אכפת. השאלה היא האם האכפתיות הזו מסוגלת לשרוד מפגש עם מציאות שבה סולידריות אינה נוחה ואינה מחזקת זהות קיימת.
עד כה, נראה שהתשובה שלילית. וזה מלמד לא על מחסור בחמלה, אלא על האופן שבו ארכיטקטורה אידיאולוגית קובעת אילו מאבקים נראים ואילו מתפוגגים לרעש רקע, גם כאשר הדחיפות המוסרית שלהם זועקת.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), אחראי על פעילות המכון באירופה.