בשנים האחרונות מתבסס בנגב דפוס שיטור כלפי האוכלוסייה הבדואית, שמזכיר יותר התנהלות של כוח בזירת אויב מאשר שיטור אזרחי במדינה דמוקרטית. מארבים ופשיטות ליליות, שימוש ביחידות טקטיות, מסוקים, חסימות וכתרים על יישובים שלמים, ענישה קולקטיבית ושימוש אינטנסיבי בנשק חם במהלך פעולות אכיפה - אלו אינם מאפיינים של שיטור אזרחי, אלא פרקטיקות של כוח צבאי במרחב עוין.
נקודת המפנה הייתה הפשיטה על אום אל־חיראן בינואר 2017. כוחות משטרה ומג"ב נכנסו לפנות בוקר לכפר הלא מוכר כדי לאבטח הריסות. במהלך האירוע נורה למוות המורה יעקוב אבו אלקיעאן שמיד תוייג כטרוריסט שביצע פיגוע דריסה. בהמשך התברר שלא ניתן לקבוע שפעל בכוונה פלילית. גם בלי להכריע בוויכוח המשפטי, אופן הפעולה עצמו - פשיטה לילית עם ירי חי בכפר אזרחי - סימן שינוי תפיסתי: אכיפה אזרחית שמבוצעת בלוגיקה של מבצע צבאי בשטח אויב.
מאז, הדפוס הזה חוזר ונשנה. גם ביישובים בדואיים רשמיים ומוכרים המשטרה פועלת באותם אמצעים. בביר הדאג', למשל, בוצעו לאורך השנים שורה של פשיטות רחבות־היקף: כניסות של עשרות שוטרים, לעיתים בלילה או לפנות בוקר, חסימות צירים ומעצרים. באבו תלול ובביר הדאג' בוצעו פשיטות חוזרות לצורך הריסות ואכיפת צווים אזרחיים. גם כאשר מדובר בסוגיות אזרחיות מובהקות - קרקע, תכנון ובנייה - האמצעים והעיתוי משדרים תפיסה ביטחונית של הרתעה ושליטה.
בנובמבר 2021 קיבל הדפוס ביטוי קיצוני במיוחד, כאשר במסגרת פשיטה של מאות שוטרים תועדו לוחמי היחידה ללוחמה בטרור משתלשלים ממסוק בצהרי היום, בלב היישוב אבו תלול, לעיניהם הנדהמות של התושבים. זהו אמצעי שמוכר מזירות לחימה, לא משיטור אזרחי.
בינואר 2022, סביב נטיעות ט"ו בשבט באדמות הכפר סעווה ("מולדה" בשמו המעוברת), הופעל אותו היגיון גם בהקשר של מחלוקת אזרחית על קרקע. העבודות הובילו לעימותים, למעצרים ולמסגור האירוע כבעיית ביטחון וסדר ציבורי, ולא כמשבר אזרחי־פוליטי.
חשוב לשים לב להקשר הרחב: רוב מעשי הרצח והפשיעה החמורה בחברה הערבית אינם מתרחשים בנגב כי אם במשולש, בצפון ובערים המעורבות. ובכל זאת, דווקא הנגב הפך לזירה המרכזית של "המאבק בפשיעה" ו"החזרת המשילות" ושם המדינה בוחרת להפעיל כוח חריג.
הצטברות הפעולות הללו מייצרת חוויה של יישובים הנתונים לשליטה כוחנית מתמשכת, לא לנוכחות משטרתית מגִנה. בכל המקרים, הקרבנות מתוארים כמי שהיוו "איום ביטחוני", שהצריך, לכאורה, תגובה של כוח ביטחוני - ולא שיטורי.
השיא האחרון נרשם בסוף 2025 ותחילת 2026 ביישוב תראבין. דווח על חסימות והגבלות כניסה ויציאה מהיישוב - מצור בפועל. במהלך פשיטה לילית נהרג מוחמד חוסיין תראבין אל־סאנע מירי שוטר. השוטר נחקר במח"ש. מעבר לנסיבות הספציפיות, עצם הטלת "כתר" על יישוב אזרחי היא כלי מוכר מהעולם הצבאי, וכמעט שאינו מופעל כלפי יישובים יהודיים במסגרת מאבק בפשיעה.
כאשר מחברים את אום אל־חיראן, אל־עראקיב, סעווה, אבו תלול, ביר הדאג', תראבין ויישובים נוספים, קשה שלא לראות שמדובר בתפיסה יסודית. המשטרה אינה פועלת שם רק נגד עבריינים - המאיימים בראש ובראשונה על תושבי אותם יישובים עצמם - אלא משתמשת בעבריינות כהצדקה להתייחס שוב ושוב ליישובים הבדואיים ולכל מי שחי בהם כאל זירות אויב.
המבחן פשוט: האם מישהו היה מקבל סגר על יישוב יהודי בשל פעילות של משפחות פשע? האם המשטרה הייתה מנחיתה כוחות ממסוק בלב שכונה יהודית? אם לא - וברור שלא, אלא אם מדובר באירוע ביטחוני - הבעיה אינה בפשיעה, אלא באופן שבו המדינה בוחרת לראות בבדואים אזרחים שמותר לעשות להם הכול, ואף לזכות על כך בגיבוי ובשבחים.
צריך לומר זאת במפורש: המדינה מעצבת את הבדואים כ"אויב". לא במקרה. אוכלוסייה שמסומנת כאויב נחלשת אזרחית ופוליטית, מתקשה להתארגן ולהתנגד, ונעשית קלה יותר לשליטה. כך, הפיכת הבדואים לאויב מקבעת את מעמדם כאזרחים חלשים, ומקלה על המדינה לקדם הסדרה כפויה של ההתיישבות, צמצום מרחבי מחיה והכתבת פתרונות - עם מינימום התנגדות.
הכותב הוא מנכ"ל בארגון יוזמות אברהם