מזה כשבועיים הפגנות מאסיביות פוקדות את הערים המרכזיות באיראן ורבים בישראל תוהים: "מדוע לא מחסלים את המנהיג העליון?". הרי אם רק ניתן "דחיפה קטנה" למשטר הרעוע, הוא יקרוס מעצמו כמגדל קלפים. אולם, במציאות האיראנית, המצב לא כל כך פשוט.
ראשית כל, חיסולו של חמינאי עלול לגרום דווקא לחיזוק הפלג התומך בשלטון בתוך הציבור האיראני. בתקשורת ובספרי הלימוד באיראן, יש שיח קונספירטיבי עקבי על בחישה של גורמים זרים בענייניה הפנימיים של המדינה. מדינות המערב וישראל בתוכן, מוצגות ככוחות שפלים שכל פעילותן התרבותית, התקשורתית והמדינית, הם חלק ממזימה להחליש את איראן מבפנים באמצעות קידום שינוי אידיאולוגי בקרב האזרחים. במסגרת זו, הצעירים המוחים ברחובות מוצגים כמתפרעים ויוצרי מהומות, שהאויב הוליך אותם שולל באמצעות תעמולה מתוחכמת ומפעיל אותם כדי לערער את יציבות המדינה.
אי לכך, חיסולו של חמינאי בתזמון הנוכחי, יוריד את הלגיטימציה של המחאות ויאפשר למשטר להציג את המפגינים בתור בוגדים שקשרו קשר עם ישראל וארה"ב. מותו יהפוך ללא פחות מנשק תקשורתי ושופרות המשטר יטענו מיד, שכל אזהרות הרפובליקה האסלאמית מפני רשעותו של המערב התממשו. יתר על כן, אם מטרתנו בחיסולו תהיה לעזור למפגינים - עליי להזהיר, הם רק יסבלו. תחילה כאשר המחאות התמקדו רק במספר מוקדים מצומצם, רשות השידור האיראנית דיווחה עליהן כעל מחאה לגיטימית בעקבות המצב הכלכלי הקשה וגורמים בממשלה הצהירו שיציאה למחאה זו זכותו הטבעית של העם. אולם כשהמחאה התעצמה, המפגינים הואשמו יותר ויותר בהיותם חלק ממזימת המערב והדיכוי האלים כלפיהם גבר. מכאן נובעת המסקנה: כשהמשטר מרגיש מאוים אכזריותו גוברת ושום חילופי הנהגה לא יביאו בשורה למפגינים אלא יעמידו אותם בסיכון.
בנוסף, יש להתייחס לאופי מנהיגותו של חמינאי ולמבנה השלטון באיראן. כאשר מחסלים דמות היא צריכה להיות "חסרת תחליף", איש מפתח שבלעדיו המערכת כולה נחלשת או לא מתפקדת כראוי. סולימאני היה אדם כזה, נסראללה היה אדם כזה. אולם במקרה של חמינאי, הסיכון שייכנס לתפקיד אדם נבון, צעיר וכריזמטי יותר מקודמו, כזה שיעשה עבודה "טובה יותר" בתור המנהיג העליון, גדול בהרבה.
חמינאי הוא אדם זקן וחולה בן 86 ואמנם בצעירותו הוא ניחן בלא מעט כושר שכנוע ונחישות, נאומיו בחצי השנה האחרונה מעידים על הרעה במצבו. בתור דוברת פרסית המקשיבה לנאומיו באדיקות כבר מספר שנים, עליי להצהיר זאת חד וחלק: מצבו הקוגניטיבי של חמינאי התדרדר משמעותית מאז המלחמה. קולו צרוד וחלש, הוא מתבלבל לעתים קרובות, וקצב דיבורו נהיה כה איטי שההקשבה לנאומיו היא בגדר עינוי פסיכולוגי. למעשה מצבו כה ירוד, שעד הרגע שחמינאי מגיע לסוף דבריו כבר פרח מזיכרונו מה אמר בתחילתם, והוא נוהג לדבר במשפטים חזרתיים עם עצירות מרובות.
לא ניתן יותר להסתיר שחמינאי דועך ואת החולשה הזו של המנהיג מרגישים גם גורמי הכוח האחרים באיראן. ישנם דיווחים שהוא כבר לא מסוגל לתפקד כראוי, לא נפגש עם הנשיא ונציגי הממשלה, ואילו המדינה ממשיכה להתנהל מאחורי הקלעים על ידי מקורביו. במקביל בכירים במשטר עסוקים בתקיפות הדדיות כניסיון לשפר את מעמדם ביום שאחרי, ואילו מועצת המומחים - שתפקידה הוא לבחור את המנהיג העליון החדש - לא תבזבז אף לא רגע כדי להכריז על יורשו. לכן התקווה שלאחר מותו ייווצר "ואקום" בהנהגה האיראנית, ובדרך נס העם ייקח לידיו את השליטה, היא תלושה מהמציאות. אין לנו שום עירבון להפלת המשטר במקרה כזה והמנגנונים הקיימים ידאגו למלא את החלל במהרה.
לבסוף ארצה להתייחס להיבט הדתי והכבוד שרוכשים מוסלמים שיעים למי שמת כשאהיד. כל ההוויה השיעית מתבססת על מותו של חסין בקרב כרבלא, המשטר באיראן מתגאה בילדים ששלח לחזית במלחמת איראן-עיראק, וזה לא סוד שתהילתו של סולימאני גברה עשרות מונים לאחר חיסולו. לכן צריך לקחת בחשבון שאם חמינאי ימות כשאהיד במלחמה מול "האויב הציוני", ההערצה כלפיו תגדל לא רק בקרב השיעים הדתיים בתוך איראן, אלא בכל העולם השיעי ואפילו בקרב הסונים. מלבנון עד פקיסטן, חמינאי ייזכר כמנהיג האמיץ והנבון שהוא מעולם לא היה והאידאולוגיה ההרסנית של "יצוא המהפכה האסלאמית", תמשיך להתקיים לצד שמו.
אז מה עלינו לעשות? האם יש דרך אחרת לעזור לעם האיראני? ראשית, צריך לתת לעם האיראני להפיל את המשטר הזה בעצמו, שיוקיע את ערכי המהפכה בתהליך טבעי ויתכחש לכל סמלי המשטר מיוזמתו. ישראל יכולה לעזור באמצעות שיפור הגישה לאינטרנט חופשי לאנשים, או בהפעלת אפיקים דיפלומטיים ליצירת לחץ מדיני וכלכלי נגד המשטר, אבל פעולות צבאיות יכולות להתמודד רק עם איומים צבאיים ואנחנו לא הגורם הנכון להפיל משטרים.
הכותבת היא דוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן ואנליסטית בערוץ "חדשות איראן"