יש רגעים בהם מערכת המשפט נבחנת לא במה שהיא אומרת, אלא במה שהיא עושה כשאור הזרקורים מופנה פנימה. לא כאשר היא שופטת אחרים, אלא כאשר היא מחויבת לבחון את עצמה ולעשות בדק בית. או במילים פשוטות יותר: לשפוט את עצמה.
פרשת ניגוד העניינים של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית אינה עוד מחלוקת מקצועית. היא מראה, שמציבה מערכת שלמה מול עצמה וחושפת סטנדרט כפול עמוק, שיטתי, ומסוכן לאמון הציבור. ניגוד העניינים המוכח אינו הבעיה, אלא הסטנדרט הכפול: דין אחד לשופט הבכיר - ודין אחר למי שנשפטים בפניו או נתונים למרותו.
טור זה יבקש לטעון שהוויכוח סביב ניגוד העניינים של השופט עמית מפוספס. הבעיה אינה רק אם התקיים ניגוד עניינים כזה או אחר, אלא היא מה עושה המערכת כשזה קורה - ומי משלם את המחיר. למעט הצגת העובדות, אימנע מלעסוק בשאלה האם היה ניגוד עניינים - אלא כיצד המערכת מתייחסת אליו לפני ואחרי, ומה המשמעות הציבורית של האכיפה הסלקטיבית.
הסטנדרט הכפול
בתיק שעסק בנבחרת הדירקטורים, דן עמית כשופט יחיד ונתן שורה של החלטות, ובהן גם צו ביניים בעת שאחיו היה חבר בנבחרת ובעל אינטרס אישי ברור בהליך. בתלונה שנבחנה בפני נציב תלונות הציבור על השופטים כבוד השופט (בדימוס) אשר קולה, לא סתר השופט עמית את העובדה שדן בתיק, כי אם טען להגנתו ש"מדובר בעניין רוחבי ומוסדי ולא בעניין אישי ולפיכך לא הייתה מניעה לדון בעתירה". "שימשתי כשופט תורן והעניין הובא בפניי בדחיפות באופן שלא אפשר העברתו לשופט אחר", אמר. עוד הוסיף כי "אין בקשר המשפחתי (אחיו) כדי ליצור ניגוד ענייניים, שעה שההליך עוסק בנבחרת הדירקטורים בכללותה".
כלל טענותיו של השופט עמית נדחו על ידי הנציב, שקבע בהאי לישנא: "מדובר בעניין אישי הנוגע לאחיו של השופט, ואין בעובדה כי מדובר ב'נבחרת' כדי לאיין את האינטרס האישי של האח". "אין במעמדו של שופט תורן כדי לגבור על האיסור להימצא במצב של ניגוד עניינים", אמר. הנציב הוסיף וקבע כי השופט עמית טיפל בעתירה ביותר מהזדמנות אחת ובתקופה העולה הרבה על שבוע התורנות, והעניין היה בטיפולו כחודש ימים, ומכאן ש"יוצא, אפוא, שלא הייתה דחיפות של ממש בטיפול בעתירה זו".
ובדיוק בנקודה זו מתחיל הסטנדרט הכפול. הרי שחרף העובדה שקביעתו של הנציב אינה שנויה במחלוקת, היא נותרה כאבן שאין לה הופכין ולא נלוותה לה שום סנקציה. לא נקבעה פסילה. לא ניתנה הוראה להימנעות עתידית. לא הופק לקח מערכתי. להיפך, במקום אכיפה, ניתנה הערה. במקום מחיר, התבקשה למידה.
נקודה משמעותית נוספת שחשוב לציין היא שכלל הטענות שהעלה השופט עמית בהגנתו, אינן מקובלות ואינן מוכרות בפסיקה הישראלית, בכל הקשור בסוגיות של ניגוד עניינים. ולמרות שהדבר ידוע לו (הרי הוא פסק בסוגיות של ניגוד עניינים עשרות בשנים של ישיבה על כס השיפוט) הן נטענו על יד בהליך.
קשר משפחתי
הנחת המקורב שקיבל השופט עמית, עומדת בניגוד גמור ומוחלט לאופן בו הוא פעל והכריע במקרים דומים וזהים ממש שהונחו בפניו כשופט. מבחינה אישית כל מה שנותר מקביעתו החמורה של הנציב היא הודעתה של הרשות השופטת בשמו של עמית כי הוא "הצהיר שיקבל את קביעת הנציב לתשומת ליבו". נדמה, כי תגובה זאת היא שיא האבסורד, הצביעות והזלזול המשווע בציבור ובאמונו במערכת. המסר רשמי תמציתי ומדהים בפשטותו: השופט עמית לומד את ההחלטה, הא ותו לא. זו לא שגיאה לשונית. זו לא פליטת קולמוס. זו תפישת עולם.
תגובת עמית לשאלות הנציב אליו נשמעת, על פניה, כמעט משכנעת. עניין רוחבי. הליך מוסדי. שופט תורן. אין מניעות. אלא שכאן מתרחש הרגע שבו הטקסט מפסיק להיות משפטי, והופך כמעט סאטירי. משום שכל אחד מהנימוקים הללו נדחה על ידי עמית עצמו, פעם אחר פעם, כשהם הועלו על ידי אחרים. רק שאלה היו פשוטי העם, או נבחרי ציבור, או פקידים ושופטים זוטרים. דין אחד (חמור) להם ודין אחר (מקל על לא קיים) לבכיר השופטים.
אותם בעלי דין ביקשו בדיוק, אבל ממש בדיוק, את אותה הנחה שעמית ביקש (ונדחה) מהנציב: שיבינו אותם, שיראו את התמונה הרחבה, שלא יהיו קטנוניים, דא עקא, השופט עמית לא קיבל זאת.
שימו לב שהשופט עמית טען כי העתירה שדן בה הייתה "רוחבית ומוסדית", ולכן אין בקשר המשפחתי כדי ליצור ניגוד עניינים. אלא שבפסיקות קודמות הוא קבע במפורש: "האופי הכללי של ההליך אינו מנטרל אינטרס אישי". כאשר נדונו בפניו מינויים ציבוריים, ועדות, רגולטורים וגופים קולקטיביים, הוא קבע שוב ושוב שאין זה משנה אם ההחלטה חלה על רבים. אם יש זיקה אישית, אפילו עקיפה - היא צובעת את ההליך כולו. במילים אחרות, כשאחרים טענו "זה לא עליי אישית", עמית השופט השיב: זה בדיוק העניין, ודחה את קו ההגנה.
גם הטענה כי שימש שופט תורן, ולכן לא ניתן היה להעביר את הדיון, מוכרת היטב. לא רק לקוראי העיתון, אלא גם בפסקי הדין של השופט עמית עצמו. במקרים שבהם נטען לקושי תפעולי, דחיפות, או אילוצי מערכת, הוא פסק כי אין שיקול מנהלי שגובר על איסור ניגוד עניינים. אם יש מניעות, יש מניעות. אם יש חשש, עוצרים. גם אם זה לא נוח. גם אם זה מסרבל. זו לא פרשנות עוינת, זו תמצית הפסיקה שלו.
צביעות מערכתית
אולי החלק המטריד ביותר הוא זה: השופט עמית הצטדק בפני הנציב באומרו כי לא סבר שיש מניעות מצדו. אבל כאן בדיוק נקבע בפסיקתו עיקרון יסוד, כמעט מנטרה שיפוטית: בבחינה של ניגוד עניינים אין צורך להוכיח אינטרס אישי או טובת הנאה, די בחשש לפגיעה באמון הציבור. ובשפתו הבלתי מתפשרת (לאחרים) של השופט עמית: "אין די בתחושת היושר הסובייקטיבית של נושא המשרה. המבחן הוא מראית פני הדברים בעיני הציבור". ובמקום אחר הדגיש: "מי שמחזיק בכוח ציבורי נדרש לרף גבוה במיוחד, ולעיתים אף מעבר לנדרש בדין הפורמלי". אלו אינם ציטוטים שנשלפו, זה קו שחוזר שוב ושוב בפסקי דינו והחלטותיו. כלומר: הטענה "אני לא הרגשתי מנוּע" היא טענה שעמית עצמו דחה, פעם אחר פעם, כשעלתה מפי אחרים.
והנה שוב ניצבת בפנינו במלוא עליבותה קבוצה מורמת מעם מטעם עצמה הסבורה שמותר לה הכל, כי לעולם לא תישא בתוצאות. כאשר עתירות זהות כמעט ממש של ניגוד ענייניים הונחו לפתחו של השופט עמית, הוא התמלא עזוז וקבע סטנדרטים גבוהים וכללים קשיחים שהמפר אותם לקה בעונשים חמורים ביותר. אלא מאי, כאשר עניינים זהים ליחכו את שולי מעילו, הוא שכח מושכלות ראשונים והשתמש בדיוק באותם תירוצים שהוא עצמו דחה בעבר בבוז עת עטה על עצמו את גלימת השופט.
חשוב לזכור ולהבין, כאן לא מדובר בצביעות אישית, אלא מערכתית. זה אינו סיפור על שופט ששגה, אלא סיפור על מערכת שלא מסוגלת להחיל על עצמה את הכללים שהיא עצמה קידשה. מפני שאם הכללים שהשופט עמית קבע נכונים, הם חייבים להיות נכונים גם כשהם פוגשים אותו. ואם הם לא נכונים כשמדובר בו, חובה עלינו לשאול בכנות, למה הם נכונים כשמדובר באחרים?.
בואו ננסה לרגע לצאת מהפוזיציה ולנסות להתבונן במצב ממעוף הציפור ובאובייקטיביות ככל הניתן, מה רואה הציבור או מה הוא מבין. כאשר נטען שראש עיר פלוני פעל בניגוד עניינים, הטענה "זה לא אישי, זה רוחבי" נדחתה. כאשר נטען ששר פלוני מצוי בזיקה כלשהי, נשללו סמכויותיו. כאשר נטען שמועמד ציבורי מצוי בצל של קשר, המינוי נפסל. מה לעשות, אלו הכללים. ברם, כאשר אותן טענות בדיוק הועלו כלפי בכיר השופטים עמית, פתאום יש התגמשות רבתי, פלסטלינה של ממש לכללים והחוקים. פתאום הרוחב מנקה, הדחיפות מסבירה, והתחושה הסובייקטיבית מספיקה.
תשאלו את עצמכם אם זאת המדינה שאתם רוצים לחיות בה, אם זאת המדינה בה אתם רוצים לגדל את ילדיכם. מדינה של שווים יותר ושווים פחות. והתשובה, גם אם איש אינו אומר אותה בקול, ברורה: הכללים נכונים - אבל לא לכולם. ובמדינה שבה שופטים דורשים אמון ציבורי, אין דבר שמערער אותו יותר מדין אחד לשופטים - ודין אחר לכולם.
הכותב הוא פרשן פוליטי