הרצח של אינה דנילוב ז"ל מטלטל ומכאיב, והוא מצטרף לרצף מדאיג של מקרי אלימות קטלנית נגד נשים. לצד האבל והזעזוע, הוא מחייב הסתכלות מפוכחת על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כעת. לא רק ביחס למקרה הקשה הזה, אלא ביחס למציאות רחבה יותר, שבה אלימות זוגית ממשיכה להתקיים ולהחריף בעשרות מקרים אחרים שמתרחשים עכשיו, הרחק מהכותרות.
גם במקרה הזה היו פניות מוקדמות והיכרות עם אלימות במשפחה. אין בכך כדי להציע תשובות פשוטות או הבטחות למניעה מוחלטת, אבל יש בכך כדי לערער על הנרטיב של "אירוע פתאומי". אלימות זוגית כמעט אף פעם לא מתחילה ברצח. היא מתפתחת לאורך זמן, דרך דפוסים של שליטה, פחד והסלמה, שבשלבים מוקדמים נתפסים לעיתים כ"בעיות זוגיות" ולא כסכנה ממשית. כשהשיח הציבורי מתמקד רק באירוע הקיצון, הוא מחמיץ את נקודות ההתערבות האפשריות בדרך.
כאן נכנסת שאלת התפיסות, ובעיקר תפיסות של גברים. נתונים עדכניים מראים שרבים מהגברים בישראל מזהים אלימות בעיקר כשהיא פיזית. אלימות שאינה פיזית: השפלות, קנאה קיצונית, בידוד, שליטה כלכלית - אינה תמיד מזוהה כמצב שמצריך פעולה. גם כשהסיכון מורגש, לא מעט גברים אינם רואים את עצמם כבעלי תפקיד, בין היתר בגלל תפיסת זוגיות כעניין פרטי וחוסר בהירות איך להתערב מבלי להסלים את המצב.
סקר של קווים אדומים מבית שיתופים מחזק את התמונה הזו. הוא מראה שגברים רבים מכירים מקרוב מקרים של אלימות בזוגיות, ורובם מסכימים שצריך להתערב כשמדובר באלימות פיזית. אבל ככל שהאלימות פחות גלויה, כך יורדת הנכונות להתערב. הפער הזה חשוב, כי דווקא האלימות שאינה פיזית היא הנפוצה ביותר, והיא זו שמניחה את התשתית להסלמה חמורה בהמשך.
למציאות הזו מתווסף הקשר התקופתי שאי אפשר להתעלם ממנו. בזמן המלחמה עצמה, הדיווחים על אלימות בזוגיות ירדו, לא משום שהאלימות פחתה, אלא משום שנשים פחות פנו לעזרה. עומס רגשי, פחד, פגיעה בנגישות לשירותים ותחושה שאין לגיטימציה להתלונן בתקופת חירום - כל אלה דחקו את הפניות הצידה. עכשיו, בתקופה שאחרי, אנחנו רואים עלייה בדיווחים, אבל גם שינוי באופי הפניות: יותר מקרים שמגיעים אחרי תקופה ארוכה של החמרה, ולכן הם חמורים ומורכבים יותר.
במובן הזה, אנחנו כבר בעיצומו של גל מתמשך של פניות בעקבות המלחמה, וצריך לומר זאת ביושר. זו לא תופעה חולפת, והיא מחייבת היערכות אחרת. לא עוד תגובה נקודתית לאירוע קיצון, אלא תוכנית מניעה פועלת ואפקטיבית, שמבינה את הדינמיקה הנוכחית ופועלת מוקדם, לפני שהמצבים מתדרדרים.
חלק מרכזי מכל תוכנית כזו חייב להיות עבודה עם גברים. לא כהאשמה קולקטיבית, אלא כהרחבת מעגל האחריות. רוב הגברים אינם אלימים, אבל כל עוד הם לא רואים את עצמם כחלק מהפתרון - בזיהוי, בשיחה, בהתערבות זהירה - אנחנו מוותרים על מנוף משמעותי למניעה. עבודה עם גברים צריכה להתמקד בזיהוי אלימות שאינה פיזית, בפירוק רעיון ה"זה לא ענייני", ובבניית מסוגלות לפעול בצורה בטוחה ואחראית.
הרצח של אינה דנילוב ז"ל הוא טרגדיה קשה, אבל הוא גם קריאת השכמה. האחריות שלנו כחברה אינה מסתכמת בזעזוע ובאבל, אלא בהבנה איפה נמצאים היום מוקדי הסיכון, ואיך מצמצמים את ההסלמה במצבים שכבר מתקיימים. שינוי תפיסה, במיוחד סביב אלימות שאינה פיזית ומעורבות גברים, הוא לא שיח תיאורטי או משני. הוא תנאי הכרחי לכל ניסיון רציני להתמודד עם המציאות הזו ולמנוע את המקרה הקשה הבא.
הכותבת היא מנהלת שותפויות ביוזמת "קווים אדומים" של ארגון שיתופים, שעוסקים בטיפול ומניעת אלימות בזוגיות, בדגש על היבטים של מניעה ואיתור מוקדם
חושש/ת שמישהו/י בסביבתך סובל/ת מאלימות בזוגיות?
אל תעמוד/י מנגד. התערבות מוקדמת יכולה להציל חיים.
ניתן לפנות ליעוץ בקו 118 של משרד הרווחה.