האירוע הקטלני בתראבין, במהלכו נורה מוחמד חוסיין תראבין אלסאנע על ידי כוחות משטרה שפועלים ביישוב כבר שבוע עדיין מתוחקר, אבל ברמה המערכתית מדובר בכישלון: אזרחים ישראלים, אפילו אם הם חשודים בפלילים, אינם אמורים למצוא את מותם בפתח ביתם בפעילות אכיפה של משטרת ישראל.
ההיסטוריה - בישראל ובעולם - מלמדת אותנו שאירועים מסוג זה עלולים להביא לפריצת מהומות. יותר מכל, מבצע המשטרה בתראבין משקף טיפול לא מקצועי ולא ראוי בבעיית הפשיעה בנגב. ההחלטה להטיל כתר מתמשך על היישוב על למעלה מאלף תושביו ולהכניס לכפר מאות שוטרים, בעקבות שריפת רכבים ביישובים גבעות בר ומשמר הנגב, אינה מבצע להגברת המשילות אלא הפעלת כוח מופרזת והתעמרות קולקטיבית באזרחים ישראלים. האם תושבי היישובים היהודים השכנים יהיו בטוחים יותר אחרי השבוע הזה? ספק גדול.
משבר הפשיעה בישראל, ובנגב בפרט, מחייב את המדינה לפעול. התושבים היהודים חיים במציאות של פחד מפריצות ומעבירות רכוש, ומנהיגה בריונית בכבישים מצד שכניהם הבדואים. התושבים הבדואים עצמם חיים בפחד מירי תועה, קטטות ורציחות, שהפכו לשגרת חיים עם ההחרפה בפשיעה בחברה הערבית. חיים בפחד הם חיים בלתי נסבלים, שפוגעים בפרט, בקהילה, ובמדינה כולה. לכל האזרחים מגיע לחיות בביטחון, וזו אחריותה של המדינה לדאוג לכך.
אבל ביטחון ומשילות לא ניתן להשיג במבצע מעין-צבאי כלפי כפר שלם. ראשית, משום שפשוט לא ניתן למגר את הפשיעה בנגב בכלים של לחימה בטרור המוכרים לנו מפעילות צה"ל בשטחים. זה לא אפקטיבי ואף עשוי להזיק. המחקרים והניסיון בישראל ובעולם מלמדים כי פשיעה ועבריינות מנצחים יחד עם הקהילה, דרך בניית אמון ודרך אסטרטגיות שיטור ממוקדות, ולא בדרך של הטלת מורא ומגבלות ביטחוניות על האזרחים של יישוב שלם. מישהו מהפוליטיקאים שלנו או ממפקדי משטרת ישראל היה מעלה בדעתו לנהוג כך ביחס ליישוב יהודי, בימים שבהם משפחות הפשע הגדולות הטילו אימה על התושבים ולעתים גם גבו קורבנות בנפש של אזרחים תמימים?
שנית, מכיוון שכוח לבדו לא ינצח את משבר הפשיעה בנגב. נדרש גם טיפול בבעיות העומק - בחינוך, ברווחה, בכלכלה - שהן הכר שעליו צמח משבר זה. בתראבין יש עוני והזנחה, ותושבי הכפר עצמם משוועים לכך שרשויות המדינה יממשו את אחריותן, יירתמו ויסייעו להם.
למעשה, הפעולות השבוע בתראבין הן ביטוי של חולשה בלתי נתפסת של המדינה, ולא של העוצמה שלה. הן חושפות את סכנת הפוליטיזציה של תחום ביטחון הפנים שמאפיינת את תקופת כהונתו של השר לביטחון לאומי. כדאי לזכור כי שיטור הוא מקצוע, והיכולת של המשטרה לפעול כדי ליישם באופן אפקטיבי את תפקידיה נשענת על עצמאותה לקבל החלטות. ההתערבות הבוטה של השר בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה ובהחלטות האופרטיביות שלה, לא רק שהן מנוגדות לחוק, הן גם מביאות לטיפול בלתי-אפקטיבי בבעיה.
אמנם חקירת מח"ש של האירוע הקטלני רק בראשיתה, אבל נראה שדי היה לשר לביטחון לאומי בבירור זהות הקורבן כדי לגבות את השוטרים המעורבים, ולעזאזל ההשלכות שעלולות להיות לכך על השחיקה הערכית והמקצועית של השוטרים, על אמון הציבור במשטרה, ועל חייהם של אזרחי ישראל.
השר בן גביר יודע שאנחנו מפחדים - מפחדים מטרור, מפחדים מפשיעה. אבל אסור שהפחד יעוור את עינינו מלראות שהשימוש בכוח מופרז כלפי ישראלים איננו ביטוי למשילות. אסור שהפחד ימנע מאיתנו מלשאול: האם ענישה קולקטיבית של יישוב שלם מקובלת עלינו? האם הפעלה של "המשמר הלאומי" - כולל כיתור מלא בבטונדות, לוחמים חמושים ברחובות המכוונים נשק על אזרחים ויורים רימוני עשן לתוך בית תפילה ובתי מגורים, אכן תוביל לטיפול עומק בפשיעה? או שאולי כל אלה רק יגבירו את הניכור והכעס של צעירים חסרי אופק ויצית את הנגב כולו?
תושבים מתראבין שהתראיינו בתקשורת בימים האחרונים אמרו בגלוי - בעבריינים שהציתו את הרכבים יש לטפל. כפי שתושבי רהט מבקשים באופן ברור מהמשטרה לטפל בעברייניי הנשק שממררים את חייהם ומגבים אותה בפעולותיה. ועדיין - מאות שוטרים הגיעו רק אחרי הפגיעה בשכנים היהודים. אזרחי תראבין רוצים, צריכים - ומגיעה להם - משטרה שתעבוד למענם. משטרה שרואה את הקהילה כשותפה למאבק באלימות, שפועלת באופן מקצועי ובמסגרת החוק והדין, מביאה עבריינים לדין ומגינה באופן שוויוני וא-פוליטי על כלל הציבור.
הכותבות הן חוקרות במכון הישראלי לדמוקרטיה