כגולה איראנית, אני מביטה בהפגנות של אחיי ואחיותיי במולדת שלי, ומאמינה יותר מתמיד שזה סופו של המשטר באיראן. המחאה הנוכחית נראית מבטיחה יותר מאי פעם. לאנשים באיראן קשה, בגלל האינפלציה ובגלל הסנקציות. האיראני הממוצע שונא את משטר האייתולות, אבל הוא מפחד. האנשים מפחדים, כי אין להם נשק שאיתו יוכלו לצאת נגד המשטר.
במשך הרבה מאוד זמן אנשים היו תחת לחץ כלכלי. תדמיינו שאתם הולכים לחיות באפגניסטן או באיראן ומרוויחים כמו שמרוויחים שם. אתם מרוויחים כמה דולרים ביום, אבל יוקר המחיה גבוה פי עשר. איך אפשר לחיות ככה? זה בלתי אפשרי. ועכשיו, כשהסנקציות הוחמרו, המצב הפך לעוד יותר קשה. אני חייבת לציין כי אני לא מופתעת ממה שקרה, אני רק מתפלאת שזה לא קרה מוקדם יותר.
אלה לא ההפגנות הראשונות נגד המשטר. בעשור האחרון היו מספר אירועים של הפגנות מחאה. משום מה, כאיראנים, אנחנו רגילים לשמוע על מחאות ואז אחרי שנים להתרגל לזה ששום דבר לא קורה. אבל משום מה, המחאה הזאת מרגישה שונה. גם בעיני העם האיראני וגם בעיניי. אני לא יודעת למה, אבל יש איזה ניצוץ כזה של "זה זה".
ההבדל הפעם הוא שאנשים רעבים, והמוטיבציה לא להיות רעבים היא החזקה מכל. המחאות הקודמות נראו מאוד מבטיחות, אבל הן לא הצליחו, ואנחנו כבר רגילים לזה שהן לא מצליחות. אבל הלחץ של הסנקציות עלה לרמות מטורפות, ואנשים פשוט לא רוצים לרעוב יותר. אתה מוכן לצאת לרחוב ולהיות הרבה יותר רציני במאבק כשהילד שלך רעב, מאשר כשהילדה שלך צריכה ללבוש חיג'אב. ברור שרצון לחופש הוא חלק מזה, אבל יש כאן גל נוסף - אנשים פשוט לא יכולים לקנות דברים. אין אוכל.
ועם כל הצער, אני חייבת להודות שהסנקציות על איראן היו מוצדקות. דיברתי עם קרובת משפחה, והיא קצת לא מבינה שכאשר אנחנו אומרים "איראן תיעלם" זה בא מתוך אהבה לאיראן ולעם האיראני, ולא כי אנחנו נגד איראן או נגד האיראנים. אותה קרובה אמרה שאיראן הגיעה למצב שבו היא נמצאת רק בגלל כל הסנקציות שהטילו עליה, והיא האשימה את אמריקה בסבל של העם. ואני אמרתי לה: את יודעת למה שמו את הסנקציות? בדיוק כדי להחליש את הממשלה, כדי שלעם יהיה יותר מניע לפעול. זה לא נגד העם - זה נגד הממשלה. אמרתי לה, את לא רואה סנקציות על סעודיה, למרות שהיא מדינה מוסלמית. את רואה סנקציות על מדינה שנענשת כי יש לה ממשלה שרוצה להרוג את כולם.
כואב לי לראות את העם שלי רעב וסובל, אבל בסופו של דבר הסנקציות עובדות. זה מפעיל לחץ על הממשלה, ולעם יש יותר סיבה לצאת לרחובות ולדרוש חופש. אז עם כל הצער, זה יוביל לחופש ולאיראן שתיוולד מחדש.
צריך להבין שהמשטר באיראן הוא דיקטטורה. אמנם המשטר מתחפש לדמוקרטיה עם בחירות, אבל לא לטעות. מדובר בדיקטטורה מוחלטת. לממשלה שם לא אכפת מהעם. למרות הסנקציות, להם יש הרבה כסף. חמינאי עדיין אוכל אותו דבר, חוגג אותו דבר, עושה את כל הדברים המלוכלכים שהוא עושה - אולי אפילו יותר טוב, כי יש לו גישה לדולרים. אבל כל זה משתנה. אמא שלי חיה בתקופה שלפני המהפכה וראתה אותה במו עיניה. היא הייתה בת בערך 20 כשהמהפכה קרתה. היא נזכרה שכשהאנשים בממשלה התחילו להתפטר, זה היה הסימן לסוף המשטר. וזה דבר מעודד, כי גם עכשיו יש אנשים שמתפטרים מהממשלה. איך אומר הביטוי האמריקאי? "העכברים קופצים מהספינה".
מה שצריך לעשות זה לחסל את הראש, את חמינאי. צריך להחליף את המשטר לכזה שאיננו אסלאמי. מי שיוכל לשלוט באיראן זה בנו של השאה, רזה פהלווי, שמחכה לחזור לכס המלכות.
המחברת נולדה באיראן וגלתה ממנה לארצות הברית. לאחר שעזבה את איראן, היא התנצרה והפכה לתומכת ישראל, ואף השתתפה בכנס נוצרי-ציוני של השגרירות הנוצרית הבינלאומית