הצעירים החרדים שמתגייסים מפחידים את העסקנים יותר מבג"ץ

כ-400 צעירים חרדים התגייסו אתמול לצה"ל. מעל מחציתם לתפקידי לחימה שונים, למעלה ממחצית הנותרים, לתפקידים המוגדרים כתומכי-לחימה.

מבחינה סטטיסטית גרידא זו אפילו לא חצי הכוס המלאה, אבל מהרבה בחינות אחרות מדובר בסנונית שמבשרת שינוי עמוק שעובר על החברה החרדית.

עד לפני שנים לא רבות, כך ידע כל פוליטיקאי, לא היה צורך לפנות אל הציבור החרדי ולדבר על ליבו. די היה בללחוש על אזניהם של כמה מאלה הנחשבים לגדולי הדור - וצאן מרעיתם כבר היה נוהר לקלפי אלא שהזמנים השתנו והכירו לציבור בישראל חרדי מסוג חדש, כזה שקשה הרבה יותר לאפיין.

הוא למשל מחשיב מאוד לימוד תורה כערך עליון, אבל ישמח אם הילדים שלו, אם לא יהיו גדולים בתורה, יהיו מהנדסים בחברת הייטק או כל מקצוע אזרחי אחר שיעניק להם פרנסה מכובדת.

בביתו אין טלוויזיה - ומיותר לציין שנשמרים כל כללי השבת והכשרות, אבל הוא לא מנותק מההוויה הישראלית. יש לו חברים - או לכל הפחות מכרים - ממקום העבודה שלו או שלה. הם אולי לא מתארחים אצלם לארוחות ערב, מחמת הקפדה על הכשרות, אבל גם אם הם מציינים לעצמם בסיפוק שאורח חייהם נכון יותר, הם לפחות לא חושבים שהחילונים הם אנשים פורקי כל עול.

החרדי החדש רואה אותם כחברים, כאנשי משפחה, רחוקים מאוד מתיאורי מי שציירו לו אותם כסדום ועמורה של פריצות. הוא בוחר במודע באורח חיים אחר, אבל מצפונו מציק לו כשהוא רואה אותם מגיעים לעבודה עייפים, אחרי שלא עצמו עין כל הלילה מרוב דאגה לילדיהם שבצבא.

הוא לא מבקש, חלילה, לבטל את לימוד התורה, אבל הוא הרי בא משם ויודע שלפחות מחצית ממי שהיו רשומים בישיבה, ישבו על הברזלים, עבדו ב"שחור" - ולא בדיוק המיתו עצמם באוהלה של תורה.

בעיני חלק מהחרדים, בוודאי אלה שמשתייכים לפלגים הקיצוניים, הוא מוחזק כמעט כמשומד, אבל בליבו הוא חש גאווה: הילדים שלו יהיו חרדים טובים יותר, דווקא מפני שלא השתיתו את אמונתם על הסתגרות, אלא להפך: הציצו ולא נפגעו. סופר-חרדים.

וכן, הוא יודע שהסיכון מבחינתו בחיכוך עם אוכלוסייה חילונית הוא שאחד מילדיו יהיה, ובכן, אולי לא אפיקורס גמור, אבל קצת פחות חרדי.

יש עוד משהו שמאפיין את הציבור הזה, ההולך וגדל בתוך אלה שהחילוניים מזהים כ"חרדים" בלי לתת בהם סימנים. הוא לרוב ימני בדעותיו - ויותר מכך, בהצבעתו.

כלומר, גם מי שמחזיק בדעות מתונות יותר לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי, נדיר שיצביע למפלגת מרכז, לא כל שכן שמאל - הן לאלה יש תפיסות חברתיות ליברליות, שלא ממש עולות בקנה אחד עם השקפת עולמו.

הציבור הזה, בהכללה, מורכב מפרטים מוסריים. כלומר, בעיניו השקפת עולם שמרנית-ימנית, לא יכולה להיות נבדלת משירות צבאי ואפילו משירות קרבי, בבחינת נאה דורש-נאה מקיים. המוסר הפנימי שלו מכתיב זאת עוד לפני שהוא נדרש לדעת רבנים.

פעם הוא וחבריו היו מיעוט שולי, בני בלי בית בחברה החרדית. הדור השני (ואפילו השלישי) שלו הוא נפוץ הרבה יותר. הוא רוצה להישאר חרדי, אבל גם להשתלב.

הוא לא ימיר את הכיפה השחורה בסרוגה, קל וחומר לא יסיר אותה כליל, אבל הוא יחבש מעליה קסדה של לוחם, בתנאי שיתנו לו להישאר חרדי גם לאורך שירותו הצבאי.

בחלק מהרחובות, בוודאי באלה של מאה שערים (למשל) בזים לו, קוראים לו "משומד", אבל הוא גאה בציונות שלו, בשירות שלו ובינינו קצת מרחם על אלה שנשארים מאחור, בשעה שבעבורו השירות הצבאי הוא רק צעד ראשון לחיי עצמאות ורווחה: השלמה של בגרות ופסיכומטרי, השכלה גבוהה, רכישת מקצוע שכושר השתכרות נאה בצידו.

קשה מאוד לדעת כמה כמוהו יש, אבל אפשר להניח שמספרם גבוה הרבה יותר משמקובל לחשוב. גם אלו מבניהם שלא היו בטוחים בנוגע לשירות הצבאי, השתכנעו אחרי שנתיים של מלחמה - הן דם אחיהם זועק אליהם מן האדמה!

במדינת רק-ביבי נגד רק-לא-ביבי, נצבע הכל בצבעים של ימין ושמאל, אבל דווקא שילוב מאסיבי של מה שייקרא "החרדי העצמאי" (כלומר כזה שלא מגדיר עצמו על ידי השתייכות לחסידות, זרם או מפלגה) הוא אינטרס גדול של הימין, אפילו לא רק הימין האמוני. כלומר, בשורה קטנה מאוד לשמאל.

יחד עם זאת, הגם שמדובר במכה לשמאל (צה"ל יהיה בהכרח דתי יותר וימני יותר, תהליכים שעוברים עליו ממילא), מדובר במכה גדולה הרבה יותר לעסקנים החרדיים, מי שהקימו מנגנון שנור שבעזרתו הם לא רק מתקיימים אלא גם מקיימים קהילה שממנה הם מונעים שילוב, השכלה ופרנסה.

מדהים לראות איך מי שמקפידים, לפחות למראית עין, על "קלה כחמורה" חושבים שכל האמצעים כשרים כדי להגן על מה שהם מכנים כ"עולם התורה".

אלא שמאחורי צמד המילים הזה מתחבא לא עולם של תורה אלא תעשייה שמספקת פטורים משירות צבאי ופרנסה (דחוקה, אבל פרנסה) למי שהפכה לתלויים בה למחייתם.

לפשע הזה, נגד האנשים שהם מתיימרים לייצג את האינטרסים שלהם, שותפים גם עסקנים פוליטיים, אבל למרבה הבושה גם חלק ממי שנחשבים להנהגה רוחנית. לא על עולם התורה הם מגינים, אלא על כוחם הפוליטי-כלכלי-ציבורי.

הציבור החרדי, בהכללה, קשוב למנהיגיו, אבל הפרטים בתוכו ששואפים להצלחה שיש לה גם מאפיינים מעמדיים-כלכליים (גם אם שונים מהמקובל בחברה החילונית), הולכים ומתרבים. זו (ולא היהדות החילונית או הציונות הדתית) היא האוכלוסייה שמדאיגה את עסקני הדת יותר מכל. כנגדה הם מנהלים מלחמת מאסף.

משום כך הרשו לעצמם חיילי משפחות הפשע שלהם (גם אם הם נראים אחרת מהדימוי המקובל שלנו לעבריינים) לתקוף את המתגייסים החרדים, שמאות מהם התייצבו אתמול בבסיס הקליטה והמיון של צה"ל, כדי להיות חלק מישראל, כדי לעשות צעד ראשון לעבר עתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחה שיקימו.

מדינת ישראל הציונית והחצי-חילונית (בואו נסגור על "מסורתית") היא אולי האויב של המבקשים להסתגר בגטו, אבל כדי להילחם בה, הם לא יכולים להרשות לעצמם לרופף את השורות.

ואף על פי כן, נוע תנוע... למי שמנהל את מלחמת המאסף הנפסדת הזאת, אין תוחלת. לא "השמאל" ולא בג"ץ הם שינצחו אותו, אלא הפרטים, מספרם גדל והולך, היוצאים מקרבו.

מבחינה מספרית צה"ל קלט אתמול רק כ-350 לוחמים ותומכי-לחימה מהמגזר החרדי, אחוזים בודדים מכוח האדם הדרוש לו כדי לעמוד במשימות הביטחון השוטף של ישראל, אבל אל תקלו ראש במספר הזה (שצריך לעודד בעזרת חקיקה מתאימה, לא חוק ההשתמטות המסמורטט שמקדמים ביסמוט ושות'):

גם אם מדובר בטיפה, הרי שטיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עוד תהיה... ובכן, אולי לא לים, אבל למעיין הנובע של חרדים שיהיו ישראלים לכל דבר. שווי חובות ושווי זכויות במדינתם.