יממה לאחר המבצע האמריקני שבו נעצר נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי וושינגטון "תנהל את ונצואלה" עד שיתאפשר מעבר לשלטון יציב. אלא שגם עתה לא ברור כיצד אמור להיראות בפועל אותו "ניהול אמריקני", מי יעמוד בראשו ומה תהיה המסגרת המשפטית והבינלאומית שלו.
במסיבת העיתונאים אמש אמר טראמפ כי מדובר בניהול זמני בלבד, שנועד למנוע כאוס ולייצר תנאים ל"מעבר תקין". עם זאת, הבית הלבן טרם פרסם תוכנית סדורה, ולא הוצג מנגנון רשמי שיחליף את מוסדות השלטון בוונצואלה או יפקח עליהם. גורמים אמריקנים מצוטטים בכלי תקשורת בארה"ב כמי שמודים כי "הפרטים עדיין בגיבוש". טראמפ כן אמר: "תהיה קבוצה והחבר'ה פה ינהלו אותה", בכוונו לשר החוץ מרקו רוביו ואנשיו במחלקת המדינה. למרות שהיה שותף לכל המהלך, רוביו לא האמין שזה קורה לו. לא רק שהוא שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי (תפקיד שלא אוייש עד כה), עכשיו הוא גם אמור לנהל מדינה בדרום אמריקה - ונראה שהוא למד על זה בשידור חי.
במקביל להצהרות בוושינגטון, בקראקס מתנהל מהלך הפוך: בית המשפט העליון של ונצואלה הודיע על מינוי סגנית הנשיא דלסי רודריגס לנשיאה זמנית, בטענה שיש לשמור על רציפות שלטונית ועל תפקוד המדינה. המהלך, שנשען על המערכת המשפטית המזוהה עם מדורו, מציב אתגר ישיר להצהרת טראמפ בדבר "ניהול אמריקני" ומחדד את הפער בין ההכרזה הפוליטית לבין המציאות בשטח.
גם בזירה הכלכלית נרשמת עמימות. טראמפ רמז כי ארצות הברית תוביל שיקום של תשתיות הנפט בוונצואלה, ואף דיבר על מעורבות של חברות אמריקניות בסקטור האנרגיה. אולם במקביל, משרד האוצר האמריקני הודיע על הידוק הסנקציות על גורמים המעורבים במסחר בנפט ונצואלי, כולל חברות וספינות זרות. המשמעות בפועל: נכון לעכשיו, מנופי הלחץ הכלכליים של וושינגטון לא הוסרו, אלא להפך.
באו"ם כבר הועלתה סוגיית הלגיטימיות של המהלך. מזכ"ל האו"ם הזהיר מפני תקדים מסוכן של הפעלת כוח והצהרה חד-צדדית על ניהול מדינה ריבונית. דיון מיוחד במועצת הביטחון צפוי מחר (שני), אך גורמים דיפלומטיים מעריכים כי קשה יהיה להגיע להסכמה בינלאומית רחבה, בין היתר בשל עמדות רוסיה וסין.
בשורה התחתונה, חרף ההצהרה הדרמטית של טראמפ, נכון לשלב זה אין מנגנון אמריקני רשמי שמנהל את ונצואלה בפועל. בשטח פועלים מוסדות מקומיים המזוהים עם המשטר, בעוד וושינגטון מפעילה לחץ מדיני, כלכלי וביטחוני - אך בלי מתווה ברור ליום שאחרי. הפער בין ההצהרות לבין היישום רק מחריף את אי הוודאות סביב עתידה הקרוב של ונצואלה.
ההקשר ההיסטורי: פנמה 1989 ההשוואה ההיסטורית המרכזית למהלך האמריקני בוונצואלה היא פלישת ארצות הברית לפנמה בדצמבר 1989. אז הורה הנשיא ג'ורג' בוש האב על כניסת כ-27 אלף חיילים אמריקנים לפנמה, במטרה לעצור את שליט המדינה מנואל נורייגה, שהואשם בארה"ב בסחר בסמים ובהפרת זכויות אדם.
נורייגה, שהיה בעבר מקורב ל-CIA, נלכד לבסוף והועבר לארצות הברית, שם הועמד לדין ונידון למאסר. שעות ספורות לאחר סיום הלחימה, הכריזה וושינגטון על גיירמו אנדרה כנשיא פנמה - המועמד שניצח, לטענת ארה"ב, בבחירות שבוטלו קודם לכן בידי המשטר.
במקרה הפנמי, ארצות הברית לא הכריזה רשמית על "ניהול ישיר" של המדינה, אך בפועל הייתה מעורבת עמוקות בעיצוב השלטון החדש, בהבטחת שליטתו ובארגון מחדש של מוסדות הביטחון והכלכלה. ההצדקה הרשמית הייתה החזרת הדמוקרטיה, שמירה על יציבות אזורית והגנה על תעלת פנמה. עם זאת, היסטוריונים מציינים כי גם בפנמה המחיר היה כבד: מאות אזרחים נהרגו, והמעבר לשלטון אזרחי לווה בשנים של חוסר יציבות פוליטית ותלות כלכלית בארה"ב.
בוונצואלה, ההקבלה לפנמה עולה שוב ושוב בדברי פרשנים, אך קיימים גם הבדלים מהותיים: מדובר במדינה גדולה בהרבה, בעלת אוכלוסייה של עשרות מיליונים, משבר כלכלי וחברתי עמוק בהרבה, ומערכת בינלאומית מקוטבת יותר. בשלב זה, בניגוד לפנמה, לא הוכרזה על הנהגה אזרחית חלופית המקובלת גם מבית וגם מחוץ למדינה.