אם אשאל איזה שם שמעתם יותר השבוע, סביר להניח שהתשובה תהיה ברורה. הכותרות, המהדורות והפאנלים עסקו שוב ושוב באירועים האלימים בנגב, בהתפרעויות בתראבין ובמוקדים נוספים, בעימותים עם כוחות הביטחון ובשיח רווי מושגים כמו "אובדן משילות" ו"חברה אלימה". לעומת זאת, שמו של תאמר נאדר זגארנה כמעט ולא נשמע.
תאמר, צעיר בן 21, תועד נסחף בנחל חברון כשניסה לחלץ רכב ששקע. גופתו אותרה לאחר חיפושים ממושכים באזור באר שבע. "תמיד אהב לעזור לאחרים", סיפרו בני משפחתו. וזה כל הסיפור: צעיר שראה אדם במצוקה, פעל ללא היסוס, ונשאר שם. חייו הסתיימו בניסיון להציל חיים של אחרים. זהו מעשה גבורה אזרחית מובהק, כזה שבחברה מתוקנת היה אמור לזכות להכרה, לשיח ציבורי ולמקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי.
בפועל, הידיעה על מותו של תאמר הייתה שולית ונעלמה כלעומת שבאה, בעוד התקשורת הישראלית עסקה באינטנסיביות באלימות בנגב תוך הכללה של מגזר שלם. שוב ושוב הוצגה תמונה אחידה, כמעט סטריאוטיפית, של החברה הבדואית כ"בעיה". הפער הזה אינו מקרי; הוא אינו טעות עריכתית, אלא דפוס. כאשר בדואי מעורב באירוע שלילי, הסיפור הופך מיד לסמל. כאשר בדואי מקריב את חייו למען אדם אחר, הסיפור הופך להערת שוליים. זהו מנגנון עמוק של סינון תודעתי, שבוחר מראש אילו סיפורים מתאימים לנרטיב ואילו אינם נוחים לו.
החברה הבדואית בנגב מתמודדת עם בעיות קשות, ואין טעם לטשטש זאת. אך צמצום הסיפור הבדואי כולו לרצף של אירועי קצה אלימים מוחק שכבות שלמות של מציאות. הוא מוחק מסורת של ערכים, של הכנסת אורחים, של מחויבות לקהילה ושל אחריות אנושית בסיסית. תאמר נאדר זגארנה לא היה חריג - הוא היה תוצר של אותה מסורת.
העיוות הזה אינו נשאר בגבולות התקשורת. הוא מחלחל לתודעה הציבורית, לשיח ברשתות, ולאופן שבו ילדים ובני נוער לומדים מי נחשב "שייך" ומי נתפס כבעיה. כאשר חברה נחשפת שוב ושוב רק לפניה האלימים של קבוצה מסוימת, היא מפסיקה לראות בני אדם ומתחילה לראות דימוי. במצב כזה, גם מעשה גבורה יוצא דופן מתקשה לחדור את שכבת הציניות והחשדנות שנבנתה לאורך שנים. זו אינה רק פגיעה בזכרו של המנוח, אלא פגיעה ביכולת שלנו כחברה לנהל שיח מוסרי על החיים המשותפים כאן.
כאן נדרשת פעולה גם מצד החברה היהודית. לא סיסמאות ולא רחמים, אלא שינוי עמדה אזרחית: לדרוש תקשורת אחראית ומאוזנת יותר, לשאול מדוע גבורה בדואית אינה זוכה לאותה הכרה, ולבחור לשתף גם סיפורים של אחריות. להבין ששתיקה ואדישות הן בחירה, לא ניטרליות. תאמר לא ביקש להיות סמל, אך הדרך שבה החברה בוחרת לזכור - או לשכוח - את מעשהו, היא מבחן ערכי. אם נמשיך לראות רק את מה שמחזק סטריאוטיפ, נעמיק את הקרע. אם נבחר להכיר גם באנושיות ובגבורה, נוכל להתחיל לבנות כאן חברה משותפת, הוגנת ובריאה יותר.
הכותב הוא מנכ"ל פרויקט ואדי עתיר