יש אמת אחת שיותר מדי אנשים חוששים לומר אותה בקול, בישראל של 2026: אם אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית - אנחנו חייבים שותפות פוליטית עם מנסור עבאס ורע"מ. לא כי "מגיע להם" ולא כי "בלעדיהם אין ממשלה" אלא מפני שזו הדרך היחידה להוציא את המדינה מהמסלול שבו היא נמצאת.
המסלול הזה ברור לכל מי שעיניו בראשו: סיפוח דה-פקטו של יהודה ושומרון, במקביל להחלשה שיטתית של כל המנגנונים הדמוקרטיים ונטישה המונית של האליטה הכלכלית.
בשבועות האחרונים שמענו שוב את המנגינה הזו: ממשלה שמאיצה התיישבות ומכשירה עוד ועוד נקודות בשטח, ומדברת בגלוי על "העמקה" ולא על פתרון. סיפוח שכבר מזמן לא זוחל אלא טס. מאות אלפי מתנחלים בגדה המערבית ועוד לכל הפחות עשרות אלפים במזרח ירושלים, מייצרים מציאות שמקשה בכל יום יותר ויותר על היתכנות של הפרדה הכרחית, על מנת לשמור על עצמנו, משום שסיפוח משמעותו מדינה אחת לשני העמים.
הציבור הישראלי אוהב להדחיק את השאלה הפשוטה: מה קורה ביום שאחרי? אם ישראל מספחת בפועל את יהודה ושומרון, מה הסטטוס של מיליוני הפלסטינים שחיים שם? ובכן, אם נותנים להם זכויות אזרח מלאות זו מדינה דו-לאומית; ואם לא, זו מדינה אחת עם היררכיית זכויות, אפרטהייד, כלומר חורבן הדמוקרטיה.
גם אם נעזוב את הדין הבינלאומי, ונתעלם מהחרם האקדמי, המדעי ובהמשך גם הכלכלי על ישראל, ישנו גם המחיר הפנימי - הרס ההסכמה הבסיסית על מהי המדינה ומה עתידה.
כאן אנחנו מגיעים לחלק השני של המשוואה: לא רק הסיפוח בדרך למדינה דו-לאומית, אלא גם המשטר שמשתנה במהירות מול עינינו. במדינה דמוקרטית, הכנסת אמורה להיות זרוע מחוקקת. בפועל, כבר תקופה ארוכה שהיא מתפקדת כזרוע ביצועית, חותמת גומי של קואליציה. משמעת קואליציונית במקום ביקורת, בליץ חקיקה במקום דיון, ועדות שמתנהלות כמו פס ייצור, תוך השתקת האופוזיציה.
במקביל, נמשכת המתקפה הפרועה על רשויות אכיפת החוק - הרשות השופטת ומערכת התביעה. לא ביקורת לגיטימית, לא דיון חשוב על גבולות ההתערבות. קמפיין ארוך שמטרתו לגרום לציבור להפסיק להאמין לשופטים, לפרקליטות, למשטרה.
זו לא "רפורמה", אלא שיטה. ברגע שמחלישים את הבלמים, לא רק משנים את השיטה אלא גם משחררים את הפוליטיקה מכבלים, בדיוק בזמן שהם הכי נדרשים: בזמן של מלחמות, של פחד, של פילוג, ושל הנהגה שנמצאת במאבק מתמיד על הישרדותה.
במציאות הזו אין פלא שיותר ויותר ישראלים טובים, מהשכבה שמחזיקה את המדינה הזו, בוחרים לעזוב. אלה לא "כמה מפונקים מקפלן", ולא "אנטי-ציוניים". אלה אנשים מכל הקשת הפוליטית שבוחרים לגדל את הילדים שלהם במקום אחר, שפוי יותר. הם מודעים לאנטישמיות הגוברת - עוד תוצאה שלממשלת ישראל יש חלק משמעותי בה; אבל רוצים יציבות, עתיד לילדים, כלכלה שמתפקדת, מדינה שמדברת איתם ולא צורחת עליהם.
כמובן, העדר והשופרות זועקים "שיילכו" ו"נסתדר בלעדיהם" ו"יש גם מדענים בימין", כאילו רק שמאלנים רוצים חיים נורמליים. אבל האמת היא שלא נסתדר בלעדיהם, ושגם מדענים, רופאים והייטקיסטים שאינם מזוהים פוליטית בוחרים לעזוב.
מה שמטריד אלו לא רק המספרים, אלא העובדה שהמהגרים החדשים הם אלה שיכולים להרשות לעצמם לעזוב. כלומר, אלה שאנחנו הכי זקוקים להם, כמדינה: אלה שמחזיקים כאן את הכלכלה. הבריחה שלהם היא לא "מחאה". היא סדק בעמודי התווך.
מבין אלה שנשארים כאן, כ־21.1% מאזרחי ישראל הם ערבים. אזרחים לכל דבר, גם אם יש מי שזה לא נעים לו. הם רופאים ואחיות, רוקחים ומהנדסים, אנשי חינוך, סטודנטים מצטיינים, יזמים. ציבור שמשלם מיסים, בונה כאן חיים, ורוצה שייכות אזרחית.
מי שחושב שאפשר להחזיק מדינה יהודית ודמוקרטית תוך כדי שמרחיקים באופן קבוע חמישית מהאזרחים מהמשחק הפוליטי, פשוט לא מבין דמוקרטיה. או לא רוצה להבין. מנסור עבאס הוא המבחן של מדינת ישראל שאליה אנחנו צועדים. הוא אינו סמל של השמאל, לא מהפכן אנטי-ציוני. הוא פוליטיקאי פרגמטי שבנה קו פשוט: שותפות אזרחית תמורת אחריות אזרחית.
נתניהו עצמו היה זה שכבר סיכם איתו על המתווה, אך עבאס לקח את ההסכמה הזו ועשה צעד היסטורי שנכנס לממשלת בנט-לפיד, זו המכונה "ממשלת השינוי". המהלך הזה לא פתר את כל הבעיות, אפילו לא את רובן, אבל הוא הוכיח משהו אחד ששווה זהב: זה אפשרי ולגמרי לגיטימי.
אם הוא היה עושה את זה בממשלת נתניהו, איש לא היה פוצה פה. אבל עבאס בחר להיכנס לממשלה שבה נתניהו לא שותף, ובשל חטאו הנורא חזרנו אחורה לפחד, לשיסוי, להדרה.
הגיע הזמן שכל מנהיגי האופוזיציה יפסיקו לרקוד לפי החליל של נתניהו. שוויון זכויות הם אינטרס לאומי. מי שמתנגד לעקרונות כמו שוויון תקציבי, העדפה מתקנת, שבירת חסמים בתכנון ובבנייה, ומאבק אמיתי באלימות בחברה הערבית, הוא האנטי-ציוני, האויב של ישראל כמדינה דמוקרטית.
ומי שממשיך לדמיין שאפשר ממשלת שינוי אמיתית בלי מנסור עבאס, גם אם טכנית זה יהיה אפשרי, מוכר לציבור ולעצמו אשליות. אם אתם חפצי חיים, חפצי שלטון ובעיקר חפצי תיקון - תפסיקו לנסות לשמש כחיקוי דהוי של נתניהו, תפסיקו להתבייש, תפסיקו להתנצל ולגמגם.
כל עיכוב בבניית קואליציה אלטרנטיבית, כל משחק אגו בתוך מחנה השינוי, כל דחייה של השותפות הזו - מקרבים את נתניהו לעוד קדנציה, שבה תחצה מדינת ישראל את הקווים האחרונים ותהפוך לאוטוקרטיה דתית, פונדמנטליסטית, שבה הרוב נושא על כתפיו את המיעוט, המשטרה נלחמת באופוזיציה במקום בפשיעה, והכסף שלנו הולך להנצחת העבר במקום לבניית העתיד. תסתכלו על איראן, אם לא נתעורר - זה העתיד שלנו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין