ניגוד עניינים: כשהשופט מעל החוק והכלל הפשוט בדמוקרטיה לא מתקיים

בספר "ניגוד עניינים במרחב הציבורי" שיצא לאור בשנת 2010, נקבע כי בכל מקרה שיש לשופט חשש קל לניגוד עניינים, עליו לנקוט בשתי פעולות: "האחת, חובת ההיוועצות בגורם פנימי - נשיא בית המשפט שבו מכהן השופט או ועדת האתיקה לשופטים - באשר לאפשרות של העברת התיק לשופט אחר; והשנייה, חובת גילוי מלא מצד השופט לצדדים לדיון באשר לנסיבות היווצרות את ניגוד העניינים האתי". בספר הוסבר כי "כדי לחזק ולבסס את אמון הציבור במערכת השפיטה, נדרשים השופטים להקפיד הן על דיני ניגוד העניינים שמהווים חלק מדיני פסלות שופט והן על הכללים בנוגע לניגוד עניינים המהווים חלק מן האתיקה המקצועית שלהם".

עורכי הספר הם פרופ' מרדכי קרמניצר, ד"ר דורון נבות, ומי שלימים תתמנה לשופטת בבית המשפט העליון - דפנה ברק־ארז. אבל אין מה לדאוג. למרות שנציב הקבילות על השופטים קבע שיצחק עמית פעל בניגוד עניינים בעתירה נגד נבחרת הדירקטורים בה חבר אחיו, אין מה לצפות מברק־ארז, שהקדישה פרק בחייה לעיסוק בנושא, שתפצה פיה.

וכך גם יתר השופטים, שחלק מהם כבר מזמן השילו מעליהם כל כסות של חוק וצדק, והופכים את החוק והמוסר לפלסטלינה. בעיקר באלה הנוגעים בהם עצמם. איך קרה הדבר שנבחרי ציבור ופוליטיקאים נבחנים במיקרוסקופ על כל החלטה, וכנראה בצדק רב, בעוד שהשופטים הצליחו לחלץ את עצמם מכל הגבלה וכלל. וכל זה כשההנחיות על ניגודי עניינים, משוא פנים, ומראית עין, נועדו מלכתחילה בכלל כלפי שופטים ולא כלפי לפוליטיקאים.

אם יש דבר אחד שהשנים האחרונות הוכיחו מעל לכל ספק, הוא שהרשות השופטת בישראל צמחה לממדי ענק, הפכה בלתי ניתנת לעצירה, והיא מעכלת ובולעת בקרבה את יתר מוסדות המדינה, ואינה יודעת לעולם שובע. שום חוק כבר לא בטוח ושום החלטת ממשלה. הכל הפך לזמני ותלוי עד שבג"ץ יאמר את דברו. אולי בקרוב יבקשו שופטי בג"ץ את הצעות החוק לפני הגשתן כדי לעבור עליהן ולאשר אותן מראש, במקום לפסול למפרע.

שופט העליון אלכס שטיין קונן השבוע בכנס על התנהגות כמה מעמיתיו ואמר: "ברגע ששופט נכנס לזירה הפוליטית, הוא חדל להיות שופט. ברגע שהוא עושה את זה, השופט מאבד את הפונקציה שלו כשופט והופך להיות פוליטיקאי שהתחפש עם גלימה". שטיין לא נקב בשמות, אבל די ברור למי כיוון.

למעשה, מאז החליט בג"ץ לפסול החלטות ממשלה, להתערב בחוקים של הכנסת, ואף לפסול חוק יסוד (עילת הסבירות) ולקבוע דיון בחוק יסוד נוסף (שינוי שיטת בחירת השופטים), שני חוקי יסוד אגב, שלבג"ץ יש ניגוד עניינים מוסדי בהם כיוון שהם נוגעים ישירות לבית המשפט - אין כל הגבלה על הרשות השופטת, אין שום פיקוח ולא מתקיים הכלל הפשוט בדמוקרטיה של איזונים ובלמים.

כל עוד בית המשפט ראה את עצמו כפוף למסגרת החוק, חלו עליו איזונים. מרגע ששם עצמו מעל החוק, לא ניתן עוד להשית עליו כל מגבלה, בשום נושא ובשום תחום. הוא הפוסק והקובע העליון ואין לערער אחריו. ברגע שרשות אחת מהשלוש יוצאת מאיזון ומאבדת את הבלמים - זו כבר לא דמוקרטיה. מאז ייסוד השיטה הדמוקרטית בעולם המודרני כבר היו לא מעט ראשי מדינות שהצליחו לעקוף את המגבלות והאיזונים המובנים והפכו לשליטי־על - מנפוליאון ועד פוטין. אבל ישראל היא המדינה הראשונה שבה זה נעשה לא על ידי המנהיג, אלא על ידי השופט.

בנימין נתניהו חתם ביקור נוסף מוצלח אצל דונלד טראמפ, ואין ספק שהחומרים המצולמים שהנפיק הביקור עוד יככבו לא מעט בקמפיין הבחירות של הליכוד. טראמפ העניק כמה הצהרות חשובות, בעיקר בנושא איראן ועזה, אבל הותיר לא מעט סימני שאלה, חלקן בסוגיות הליבה שעימן ישראל מתמודדת בימים אלה.

כי עם כל הכבוד להכרזתו של הנשיא האמריקאי שפירוק חמאס הוא תנאי לשיקום עזה, ויש בהחלט כבוד לאימוץ המוחלט של טראמפ את העמדה הישראלית בנושא, אם בסוף כל זה נועד להחליף את חמושי חמאס בחיילים טורקים שיסתובבו באין מפריע סמוך ליישובי העוטף, לא מדובר באמת בהתקדמות אמיתית.

ראש הממשלה אומנם הודיע לטראמפ שישראל מתנגדת נחרצות להצבת חייליו של ארדואן על אדמת עזה, אבל לא הייתה אמירה של טראמפ שמאשרת זאת. גם אם תצליח ישראל למנוע את הסכנה הברורה והמיידית הזאת, ויש סיכוי סביר שתצליח, טראמפ יכול להתעקש שלכל הפחות טורקיה תהיה חלק ממועצת השלום שאמורה לפקח על ניהול עזה. בישראל יציגו זאת כרע במיעוטו, אבל האמת שיהיה זה רע במירעו.

טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן מעוניינת בהשמדת ישראל לא פחות מחמאס. ישראל תיאלץ כל העת לפקח פיקוח הדוק על התחומים עליהם תופקד טורקיה, ולא תמיד יעלה בידה לעשות זאת. כשטורקיה, יחד עם מדינות ערב נוספות, תדרוש ביום מן הימים נסיגה מוחלטת של צה"ל משטח הרצועה ותוביל דרישה נחרצת כזאת מצד מועצת השלום כולה, לא בטוח שישראל תוכל למנוע זאת.

החזרת הרצועה לידיים זרות תהיה הפסד של ישראל במלחמה, שתאפיל על ההישג של מיטוט חמאס. הסימנים הראשונים לכך שזה בדיוק מה שעומד לקרות מתחילים לתת את אותותיהם בשטח. הדרישה שדווקא ברפיח יתחיל השיקום היא סימן מדאיג ביותר. רפיח כיום היא בתוך השטח הישראלי, בתחום הצהוב. נסיגה מהשטח הצהוב, ועוד הרגיש ביותר הצמוד לגבול עם מצרים, יחד עם הדרישה לפתוח את מעבר רפיח לשני הכיוונים, עלולה להחזיר את עזה לנקודת ההתחלה.

יחד עם זאת, מעורר גיחוך לשמוע את דברי הביקורת מצד בכירי האופוזיציה. הרי כל מפלגות האופוזיציה, אלה שבכנסת ואלה שממתינות להיכנס למערכת הפוליטית בראשות נפתלי בנט וגדי איזנקוט, תבעו כבר מהחודשים הראשונים למלחמה לסגת מעזה בתמורה לעסקת חטופים, עד הסנטימטר האחרון, ולהותיר את חמאס לשלוט בה. אם היו מקשיבים להם, בעל הבית על הרצועה היה עדיין יחיא סנוואר, חסן נסראללה היה חי ובועט, ואיראן ממשיכה לקדם את תוכנית הגרעין והטילים באין מפריע.

יתרה מזאת, דרישתם הנחרצת של בני גנץ, איזנקוט, ובכירים אחרים לשעבר ממערכת הביטחון ששטפו את האולפנים בשנתיים האחרונות, לקבוע כאן ועכשיו מה התוכנית ליום שאחרי ברצועה, הייתה מביאה לנסיגה מלאה של ישראל מעזה כבר לפני יותר משנה, לו הייתה מתממשת. נוח להם כעת ללבוש את חליפת האיומים ולשחק אותה גיבורים גדולים, לתבוע תביעות ולדרוש דרישות. אלא שבזמן אמת הם לא הפסיקו לנשוף לכל עבר רוח תבוסתנית וכנועה, שהייתה מובילה את ישראל למפלה צורבת.

הטפות המוסר בימים האחרונים וההצהרות התומכות של טראמפ השבוע, חשפו את עליבותה של החבורה הזאת, שלא לומר צביעותה. קל לרכב על הצלחה שאחרים הובילו, תוך החלטה מושכלת לא להקשיב להם, ולהמשיך להשיא עצות ואזהרות. באותה מידה קל להמשיך להתעלם מהן לאחר שהוכח שעצתם עצת אחיתופל ותבונתם תבוסתנית ורופסת.

נפתלי בנט במלכוד. כבר מימיה הראשונים של המלחמה גזר על עצמו שתיקה בכל נושא, מתוך אסטרטגיה ברורה שלא להבריח את מצביעיו, שלמעט רצונם להחליף את השלטון, לא יכולים להסכים ביניהם כמעט על שום נושא. למרות שרוב מוחלט של התומכים בו בסקרים ומעניקים לו מספרים נאים שייכים למחנה המרכז־שמאל, בנט יודע כי כדי לכבוש שוב את השלטון עליו לשמור על מיעוט מצביעי הימין מכל משמר. אם יברחו - יהיה זה לחיק מפלגות הקואליציה, מה שיעניק לנתניהו עוד ארבע שנות כהונה.

בעצת מנהל הקמפיין שלו דאז, נבו כהן, הקפיד בנט לשתוק בכל נושא שעל הפרק למעט אחד: חוק הגיוס. בחוץ משתוללת מלחמה, הציבור נקרע בין רפורמה משפטית לבין עליונות מערכת המשפט, ובנט שותק. רק לאחר שהותקף על שתיקתו, כולל בתקשורת האוהדת - נאלץ לחלץ חצי משפט בזכותה של עסקת חטופים. אבל כל שאר הזמן ועל כל נושא אחר, נותר להתעטף בשתיקתו.

מאז שעזב כהן התפרקה למעשה הכוורת המקיפה את בנט כמה פעמים. מנהלת קמפיין אחרת באה ועזבה אחרי חודשיים, והיום מי שמוביל את האסטרטגיה התקשורתית והפוליטית הוא זיו קורן מחברת ראובני־פרידן. הבוס של קורן מחברת הפרסום הוא אודי פרידן, מדובריו של אהוד ברק. יחד איתו במטה של בנט ליטל אבישר בן־חורין, שבעלה איתי בן־חורין היה הדובר של בני גנץ, ניר נובק - אחיינה של יולי נובק ממקימי בצלם, יותם בן יצחק שהיה דוברו עוד כשהיה ראש הממשלה, ושירה ביק העוזרת האישית - שהייתה העוזרת של גילה אשתו עד לחילופי השלטון בבחירות הקודמות.

בשבועיים האחרונים מצא בנט נושא נוסף עליו יוכל לדבר ללא חשש בריחת קולות מימין או משמאל: פרשת קטאר. בנט אומנם הכפיל את מספר הנושאים עליהם הוא מרשה לעצמו לשחרר את חרצובות לשונו, מאחד לשניים, אבל ממשיך לשמור על שתיקה בכל היתר.

לקראת ההיערכות לבחירות הבאות ניהל בנט מגעים מתקדמים עם גדי איזנקוט לריצה משותפת. איזנקוט לא בא לבד אלא עם קבוצה שלמה, לה צריך בנט לדאוג לשריון. אחד מהם, הנחשב למקורב לשניהם, הוא השר לשעבר מתן כהנא. המגעים הלכו והתקדמו עד שאיזנקוט הופיע באולפן הטלוויזיה והודיע שמטרת החלפת נתניהו חשובה יותר מכל קואליציה עתידית. המשמעות ברורה: מבחינת הרמטכ"ל לשעבר אין בעיה להרכיב ממשלת מיעוט הנשענת על קולות הח"כים הערבים.

לגבי בנט, שאמור להכניס את איזנקוט לרשימתו, מדובר בלא פחות מפיגוע פוליטי. אין היום אף קול בימין, כולל המתון והרך ביותר, שיכול אחרי 7 באוקטובר להכיל ישיבה עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת. מאז ההתבטאות של איזנקוט הקפיא בנט את המגעים עמו והתחפר במסדרון אחורי לצורך התייעצויות וחשיבה מחודשת. ההערכה היא כי בנט יחכה לשעת כושר, אולי כשהנושא יישכח, או שאיזנקוט יצליח איכשהו לעמעם את המסר, אבל תוכנית החיבור לא נגוזה לחלוטין.

הבעיה של בנט היא שבינתיים איזנקוט גדל. הפער בינו לרמטכ"ל לשעבר הולך ומצטמצם. והוא יודע היטב שכשהתוצאה תגיע לאזור המספרים 13־17 לטובתו, תיכנס מפלגתו למרחב הסכנה. אם יזהו בשמאל שיש אלטרנטיבה שלטונית אחרת, קריסתו עשויה להיות מהירה וחדה. כל תמיכתם בו נובעת מכך שהצליח פעם אחת להוציא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה, ותקוותם היא שיוכל לעשות זאת שוב. אבל בנט, בניגוד לאיזנקוט, תמיד יהיה עבורם ברירת מחדל. נטע זר שיכול להגשים את מאווייהם. איזנקוט עדיף עליו בהרבה אם רק היה לו את אותו הסיכוי. כך, במקום להתהדר באיזנקוט כמספר 2 שלו, עשוי בנט למצוא את עצמו מספר 2 של איזנקוט. חלום בלהות שראש הממשלה לשעבר יעשה הכל כדי שלא יתגשם.

הסכסוך שפרץ השבוע, כמו משום מקום, בין דגל התורה וש"ס על רקע מינוי ראש מועצה דתית חדש לירושלים, הבהיר לראשי הקואליציה שלא ניתן לשים את כל הביצים במפלגות החרדיות שתמיכתן בחוק הגיוס - תנאי הכרחי ליציבותה - התגלתה כהישענות על כרעי תרנגולת. הדבר הביא להיסדקות המחשבה שרק חוק גיוס יביא לתמיכה קואליציונית בתקציב, מה שיבטיח שהקואליציה תוכל למלא את ימיה.

בימים האחרונים עובדים בכירים בממשלה על תוכנית חלופית, פלאן בי, שתביא ליציבות פוליטית יחסית גם ללא חוק הגיוס. אומנם תוכנית האב הייתה ונותרה להעביר את החוק, והדיונים בוועדת החוץ והביטחון לקידום החוק נמשכים במרץ כדי להבטיח שכך יהיה, אבל במידה של קריסה בהיעדר רוב ברגע האחרון, נשקלת האפשרות להציע לחרדים לתמוך בכל זאת בתקציב בתמורה למועד מוסכם לבחירות.

ההנחה שמאחורי היוזמה היא שהחרדים מאוד מעוניינים בתקציב המוצע. לראשונה כסף רב יועבר להם ולמטרותיהם בבסיס התקציב ולא כנספח בדמות כספים קואליציוניים. לא משהו שהיו רוצים לוותר עליו רק כנקמה בקואליציה שלא עמדה בהתחייבויותיה לגבי חוק הגיוס.

אז אם החרדים רוצים את התקציב, למה שלא יצביעו עליו בכל מקרה מבלי לקצר באופן יזום את ימיה של הממשלה? התשובה נמצאת בחצרות הרבנים. התבטאויותיהם בדבר נחיצותה של הסדרת מעמד תלמידי הישיבות ידועה לכל. בלחץ הרבנים איימו הח"כים החרדים על הקואליציה, בלחצם החרימו אותה, הציבו לה אולטימטום ולבסוף פרשו ממנה. ההערכה היא כי ויתור על חוק הגיוס יכריח את הנציגים החרדים בכנסת לקצר את ימיה של הממשלה ולא להעניק לה חודשים ארוכים נוספים מתנה באמצעות העברת תקציב המדינה.

נתניהו אומנם ייאלץ ללכת לבחירות כמה חודשים לפני התכנון, אבל ירוויח דבר אחר. בכל מערכת בחירות הוא מוצא את עצמו, ממש בדרך מקרה, מבליט את יכולותיו כמדינאי שאין לו מתחרים. פעם בנאום באו"ם, פעם בקונגרס האמריקאי, וכן הלאה. על פי התכנון, לקראת סוף חודש אפריל יגיע נשיא ארה"ב טראמפ לטקס קבלת פרס ישראל אליו הוזמן כלאחר כבוד. הפעם לא יצטרך נתניהו לנסוע כדי לחפש את הכבוד בזירות עולמיות, אלא הכבוד יהיה זה שיגיע עד אליו. וגם הפעם, אם התוכנית החלופית תתממש, יהיה זה, איך לא, בעיצומה של מערכת בחירות בישראל.