כעד ראייה למהפכה האיראנית בשנת 1979, ובהיותי אז נספח צבאי וראש משלחת משרד הביטחון באיראן, אני מרבה מאז להרצות בהתנדבות בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובמרבית המוסדות האקדמיים, על המהפכה, על סיבותיה, ועל האירועים הדרמטיים שליוו אותה. בין היתר, אני מספר על סיכוני החיים שבהצלת 33 חברי המשלחת הישראלית ועל הבאת ארבעת היחמורים התנ"כיים מאיראן לישראל בעיצומה של המהפכה. (כיום יש ברחבי ישראל כ-500 יחמורים חופשיים בטבע).
למרות שחלפו 47 שנים מאז אותה מהפכה, שאותה חוויתי וראיתי בכל שלביה, אני נשאל שוב ושוב: מהם התנאים שיכולים להביא כיום לקריסת המשטר באיראן?
ברור לכל כי המשטר יעשה כל שביכולתו להבטיח את הישרדותו, בכל דרך אפשרית. הוא שולט בכל מוסדות השלטון, בתקציבי המדינה ובמנגנוני הכוח, ונהנה מתמיכה משמעותית בקרב תושבי עשרות אלפי הכפרים באיראן - אוכלוסייה המצויה בפיגור ניכר ביחס לתושבי הערים, ומתנגדת, בדומה למשטר הדתי האוטוקרטי, לכל תהליך של מודרניזציה ושינוי עמוק.
מהם התנאים הפנימיים שיכולים להביא לקריסת המשטר באיראן?
השאלה האם ומתי עשוי המשטר הנוכחי באיראן לקרוס מעסיקה חוקרים, מדינאים וציבור רחב זה שנים רבות. חרף לחצים חיצוניים, סנקציות ובידוד בינלאומי, ההיסטוריה מלמדת כי משטרים מסוג זה נופלים לרוב כתוצאה מתהליכים פנימיים עמוקים. בחינה של המציאות האיראנית מצביעה על מספר תנאים מרכזיים, אשר קיומם - בנפרד או במצטבר - עשוי לערער באופן ממשי את יציבות השלטון.
התנאי החשוב ביותר בעיניי, בדומה למה שהתרחש במהפכת 1979, הוא שביתה כללית ממושכת של הסקטורים המרכזיים במדינה, ובראשם סקטור הנפט והגז. שביתה כזו מחייבת מערך כלכלי מסודר שיבטיח אספקת מזון ותמיכה בסיסית לשובתים ולמשפחותיהם - תנאי הכרחי להמשכיות המאבק.
גורם משמעותי נוסף הוא מעבר של אנשי כוחות הביטחון מצד המשטר אל צד העם. אין מדובר רק בחיילי הצבא הסדיר, אלא גם באנשי משמרות המהפכה, כוחות ביטחון הפנים, המשטרה ויחידות מיליציה מקומיות. שינוי נאמנות כזה אינו סמלי בלבד: הוא מחזק את המחאה בכוח אדם מיומן ובנשק, ואף עלול להוביל לפתיחת מחסני נשק בפני הציבור המוחה. בכך נשמט מידי המשטר יתרונו המרכזי - המונופול על האלימות - והוא ניצב בפני פגיעות חסרת תקדים.
כך אירע גם ב־1979, כאשר הרמטכ"ל האיראני, גנרל קרבגי, ערק בסודיות למהפכה - תוך דאגה לביטחון משפחתו - וניצל חוק צבאי האוסר על גנרלים ללון בבסיסיהם. ערב פרוץ המהפכה שלח כ־700 חוליות לבתי הגנרלים בצבא, במשטרה ובסאבק, ועצר אותם בזה אחר זה. כתוצאה מכך נותר הצבא האיראני העצום, על כל זרועותיו, ללא שדרת פיקוד, והתמוטט לחלוטין בתוך כ־20 השעות הראשונות.
תנאי נוסף הוא המשך ההידרדרות הכלכלית והסביבתית. ירידת ערך המטבע, אינפלציה דוהרת ועלייה חדה ביוקר המחיה כבר מורגשות היטב. מעבר לכך, בעיות מבניות חמורות - מחסור במים, זיהום אוויר קיצוני ופגיעה בחקלאות - יוצרות מציאות שבה משפחות רבות מתקשות לספק צרכים בסיסיים לילדיהן, גם לאחר מאמצים ניכרים. כאשר תחושת חוסר האונים חוצה שכבות רחבות באוכלוסייה, היא עלולה להפוך ממחאה שקטה לזעם ציבורי מתפרץ.
הגורם הבא הוא הצורך הדחוף בהנהגה ובארגון. כדי לאתגר משטר ריכוזי ואלים נדרשת הנהגה פנימית, בעלת לגיטימציה ציבורית רחבה, שתוכל לאחד דרישות, לתאם צעדים ולהוביל מאבק מתמשך. ניסיון העבר מלמד כי מחאות עממיות מוצדקות, שלא הצליחו להתארגן לכוח פוליטי ברור, דעכו ולא הביאו לשינוי ממשי.
חשוב להדגיש כי אין הכרח שכל התנאים הללו יתקיימו יחד. די בהתממשות של אחד או שניים מהם בעוצמה מספקת כדי לזעזע את יסודות המשטר ולהציבו בפני משבר קיומי. מנגד, יש להכיר בכך שהמשטר עדיין נהנה ממנגנוני כוח יציבים בתוך איראן, ואף הוכיח בעבר את יכולתו להיעזר בכוחות פרו־משטריים מחוץ למדינה - מעיראק, לבנון ותימן, ואף בשכירי חרב, במידת הצורך.
בניגוד לשליטים גולים בהיסטוריה, למשטר האיראני אין יעד חלופי שממנו יוכל להמשיך לשלוט או ליהנות ממשאבי המדינה. לפיכך, סביר שייאחז בכל מנופי הכוח העומדים לרשותו, ויוותר רק כאשר יחוש כי כל האפשרויות מוצו.
לבסוף, אף שקיים פילוג פנימי בין המחנות המכונים "רפורמיסטים" ו"שמרנים", אין לראות בו איום ממשי על עצם קיומו של המשטר. שתי הקבוצות מתחרות על השליטה באותו מבנה שלטוני, נהנות מפירותיו ואינן מציעות אלטרנטיבה שלטונית שונה באמת. משום כך, הפילוג ביניהן אינו מהווה מנוף לשינוי משטרי עמוק.
בסיכומו של דבר, אם יתרחש שינוי באיראן, הוא יבוא מבפנים - כתוצאה משילוב של לחץ ציבורי, קריסה כלכלית, שינוי נאמנויות ויכולת ארגון. אלו הם הגורמים המרכזיים שיש לעקוב אחריהם כדי להבין האם המדינה עומדת בפני תפנית היסטורית.
הכותב הוא הנספח הצבאי וראש משלחת משרד הביטחון האחרון באיראן בשנות המהפכה האיראנית, 1977-1979