כבר שנתיים אני חי בתחושת "בין לבין". בין כאב לתקווה. בין הכותרות שמציירות מציאות אחת למציאות היומיומית שאני פוגש בשטח.
התחושה הזו מתחילה אצלי במקום האישי ביותר. גדלתי בכפר לא מוכר, ואני ממשיך לחיות בו גם היום, במקום שעדיין חסר תשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל. זו מציאות מורכבת, לא פשוטה. הבחירה להישאר אינה מחאה ואינה הצהרה פוליטית, אלא חיבור עמוק למקום ולאנשים, ואמונה שאפשר וצריך לפעול גם, ואולי דווקא מתוך המורכבות.
מאז ה־7 באוקטובר, יחד עם שותפים יהודים וערבים, הקמנו חמ"ל משותף. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך אחריות אזרחית. ברגעים של פחד וחוסר ודאות, בחרנו לפעול: כשיש שבר מחפשים חיבור; כשקשה, מתגייסים; וכשנדמה שהכול מתפרק, בונים ביחד.
החדשות דיברו, ובצדק, על גיבורים. אבל כמעט לא סופרו הסיפורים השקטים: על מפגשים בין אזרחים ותיקים מרהט לבין אזרחים ותיקים מקיבוצים ויישובים יהודיים. על תערוכת האמנות "חוכמת הזִקנה", שבה 45 אמנים ואמניות - יהודים וערבים - יצרו יחד מרחב של כבוד, זיכרון ושיח. ועל משחקי כדורסל וכדורגל שבהם ילדים מרהט וילדים מיישובים יהודיים נפגשו פשוט כילדים.
ובמקביל לסיפורים שלא סופרו, מתנהל בתקופה האחרונה גם עליהום תקשורתי על החברה הבדואית. אירועים קשים של יחידים הופכים במהירות להאשמה קולקטיבית של ציבור שלם. הכותרות מכלילות, השיח מקטלג, והמורכבות נעלמת. במקום להבחין בין פשע לבין קהילה, בין עבריינות לבין אזרחות שומרת חוק - נוצר דימוי מסוכן שמוחק מאות אלפי אזרחים: את תרומתם, את כאבם ואת האחריות שהם נושאים בה. הכללה כזו אינה רק לא הוגנת - היא מחלישה את החברה הישראלית כולה ומרחיקה את מי שמבקשים להיות חלק מהפתרון.
במקביל, מתרחשת בנגב ובחברה הבדואית תנועה עמוקה של עשייה, שלרוב אינה זוכה לבמה ציבורית.
יותר ויותר נשים בדואיות מובילות יוזמות של תיירות קהילתית, פותחות את בתיהן ולבן למבקרים, ומספרות סיפור אחר דרך מותג "קסם המדבר" - סיפור של תרבות, שותפות והכנסת אורחים.
גם הדור הצעיר משנה מציאות. יותר צעירים וצעירות משתלבים בהייטק, ביזמות ובטכנולוגיה. יותר סטודנטים וסטודנטיות מהחברה הבדואית לומדים היום באקדמיה, בונים עתיד מקצועי ורואים עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
בשנה הקרובה צפוי לקום ברהט מרכז קיימות אזורי על שמו של חיים כצמן ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר. עוד בחייו פעל חיים בעיר והיה שותף להקמת גינות קהילתיות - מתוך אמונה עמוקה בחיבור בין אדם, קהילה וסביבה. המרכז שיקום הוא המשך ישיר לערכים שבהם האמין: תיקון, אחריות משותפת ובניית עתיד טוב יותר לכולנו.
ועדיין, חשוב לומר ביושר: יש אפליה. יש מחסור חמור בתשתיות. יש פערים וכאב אמיתי. אבל החברה הבדואית איננה הבעיה - היא חלק מהפתרון.
אני מאמין בחיים משותפים ובאחריות משותפת: של המדינה כלפי אזרחיה, ושל כולנו כלפי המרחב שאנחנו חולקים. השאלה היא האם נמשיך לדבר במונחים של "אנחנו והם", או שנבחר להיפגש באמת - לא דרך פחד וכוחנות, אלא דרך הקשבה. לא דרך כותרות, אלא דרך בני אדם.
הנגב הוא של כולנו. וכמו הגשמים שפקדו אותו לאחרונה והלבישו אותו בירוק - גם כאן אפשר להצמיח מציאות אחרת: אנושית, מחוברת ומלאת תקווה.
הכותב הוא פעיל חברתי, מנהל מתנ"ס רהט