לא, אתה: כמה שווה לנתניהו ההתגייסות של טראמפ לקמפיין הבחירות?

בין אם מחייכים נכחם בהנאה או סולדים מהם, חילופי הדברים בין טראמפ לנתניהו היו מחזה מדהים, לא פחות. יש זוגות מאוהבים שמחליפים פחות מילות אהבה ביניהם מאשר שני הגברים המבוגרים, אחד בתחילת העשור התשיעי לחייו, השני בשלהי העשור השמיני - ואללי, הם אפילו היו לבושים אותו הדבר!

תגידו מה שתגידו על נתניהו, אבל אם איזנקוט למשל הביא לכנס הייסוד של מפלגת "ישר", בקושי שלושה כתבים פוליטיים מנומנמים וצרצר, ואם בני גנץ מילא פיתות בשווארמה בקריית שמונה, נתניהו הביא להשקת קמפיין הבחירות שלו את הכוכב הכי מבוקש בעולם - ולמרות שלמטוס שבו טס למיאמי אסור היה לנחות כמעט בשום מדינה בדרך, הצליח לצבוע מחדש את הכרזה ההיא שמבדילה אותו מיריביו: אכן "ליגה אחרת".

הטקסט היה מטורף, תודו: "אתה גיבור מלחמה", "לא, אתה החבר הכי טוב שהיה לעם היהודי", "בלעדיך ישראל לא הייתה שורדת", "בלעדיי? בלעדיך! עבור אצל יואב קיש וקבל פרס ישראל!". הדברים נכתבו בלשון הגזמה כמובן, אבל מדהים לגלות עד כמה ההגזמה המכוונת כאן הייתה רק במנגינה, כי רוב הדברים אכן נאמרו כמעט כלשונם.

אלא שבעוד בנימין ודונלד (אני מניח שבסיטואציה הזאת אפשר לעבור כבר לשמות פרטיים) מביטים איש בחברו במבטים מצועפים ומחליפים מחמאות שגורמות לחלק מהצופים להתגרד במבוכה, צצות ועולות שתי שאלות, או אם תרצו: עקרונית ופרקטית.

על השאלה העקרונית לא נתיימר לענות, אלא רק נאזכר את ראשי הפרקים שלה, כי עם כל הכבוד לרומן הרומנטי, יש כאם גם כמה סוגיות שיעמדו למבחן המציאות: האם ישראל תעבור לשלב ב' בטרם יתפרק חמאס מנשקו?

האם היא תתעשה זאת גם מבלי שחמאס ישיב את גופתו של רן גואילי? מה תהיה מידת המעורבות הטורקית-קטארית בשלב הבא? וגם כאשר מביטים רחוק יותר: האם ישראל תוכל לחיות עם מה שמסתמן, למרות ההצהרות הלוחמניות, כמו מדיניות הכלה אמריקנית כלפי איראן?

כאמור, על כל אלה - שהיו בלב הפגישה המתוקשרת, לא ננסה לענות, אם כי לגבי אחת מהשאלות דלעיל, סיפק טראמפ את התשובה בעצמו: טורקיה של ארדואן תהיה בעלת תפקיד מרכזי בפתרון, בין אם ישראל תאהב זאת או לא. כמו כן, טורקיה הולכת יד ביד עם קטאר - והעובדה ששמה של האחרונה כלל לא הוזכר, מלמדת שיש מי שעדכן את הנשיא בתקציר העדות הפתוחה שסיפק פלדשטיין לאסנהיים (כאן 11).

אבל הבה נעזוב את המישור העקרוני ונעבור לרגע למטרת המשנה של הפגישה, שאפשר שעבור נתניהו הייתה המטרה העיקרית: פתיחת קמפיין בחירות 2026 מעל לבמה הכי מסוקרת בעולם: חמשת המטרים שמקיפים את הנשיא טראמפ מכל עבריו.

נתניהו לא יכול היה לייחל לקבלת פנים חמה מזאת. בלי שום ציניות: ספק אם יש עוד אדם בעולם שיכול לסחוט מטראמפ מחמאות שכאלה, שניכר בחלקן שהפליגו עד כדי כך שאפילו בסביבת נתניהו חושדים שהן ייתפסו כלא אמינות. אז נכון שהיו שתי כוכביות קטנות בדמות שבחים לארדואן האנטישמי ולאקס-דאע"ש א-שרע (אל-ג'ולנאי), אבל אפילו הן נבלעו בתוך מתק השפתיים הנשיאותי.

רק שעם מחמאות לא הולכים למכולת ואולי אפילו לא לקלפי. למה? כי המציאות הפוליטית בישראל שבה קשה למשל להחשיד את נתניהו בפרשת קטאר-גייט, מתוך הבנה שעבור מעריציו, כל האשמה נגדו תיתפס כעלילה, היא צד אחד של המטבע שבצידו האחר נמצא הקושי להמריא על כנפי דברי השבח של טראמפ.

הן כשם שיש מי שמעריצים את נתניהו עוד לפני ששמעו מה יש לנשיא ארה"ב לומר עליו, כך יש מי שלא ישתכנעו גם נוכח שטף המחמאות חסר התקדים.

יהיה מי שיאמר, בצדק מסוים, כי אלה גם אלה אינם קהל היעד של הקמפיין, אלא אותם אחוזים בודדים שנמצאים בתווך - שהם אלה שיכריעו בסופו של דבר את הבחירות. הבעיה היא שאחרי השנים הארוכות שבהן נמצא נתניהו בפרונט, קשה מאוד להעריך את היקף הקהל הזה.

הנתון הזה הוא בגדר תעלומה שאפילו הסקרים מתקשים לפצח. לכן אפשר שחלק מהפתרון הוא בהנעה של המשוכנעים ממילא לפעולה (או בהימנעות ממנה).

למה הכוונה? לכך שביום הבחירות יתברר שגם מי שביקרו את נתניהו בחריפות לא ממהרים לעמוד בתור לקלפי ונשארים בבית, בקניון או בחוף הים. המנדט או השניים שהם שווים עשויים לחרוץ את תוצאות הבחירות.

בצד השני כמובן אין צורך שמי שתמכו בנתניהו בעבר יצביעו עתה לבנט או לפיד, די בכך שלא ירוצו לקלפי להציל את כיסאו של נתניהו כדי שזה ייפול.

ספק גדול אם לדברי טראמפ הייתה השפעה על מי מהקהלים הללו. מה שמניע אותם אל הקלפי (או משאיר אותם בבתים) הוא לרוב קמפיין של הרגע האחרון, כמו למשל קמפיין ההפחדה המוצלח של "הערבים נוהרים".

נתניהו גם למוד ניסיון בכך שקלף שהיה סבור כי הוא "אס" התברר כג'וקר: נתניהו היה משוכנע שהמערכה הקצרה מול איראן תגרום לו לנסוק בסקרים. יש מי שמניחים שתמורה כזאת הייתה גורמת לו להקדים את הבחירות מבלי לשקוע בבוץ של חוק ההשתמטות, למשל.

רק שאז התברר לו שהנושא האיראני לא מעסיק את הישראלי הממוצע יותר מדי: הקרדיט הלך ברובו לצה"ל ומעמדו של נתניהו בסקרים התחזק אך במעט - ונמוג מהר.

נתניהו ידע תמיד לפצח את מנעד הרגשות ברחוב הישראלי. שנות שלטונו הארוכות יעידו שהוא עושה זאת טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר. לכן אפשר שהוא הראשון שיודע שהמחמאות מהנשיא האמריקני, גם אם אינן מזיקות לו כמובן, הן לא בדיוק מה שיעשה את ההבדל. יכול מאוד להיות שהן מכוונות לזירה אחרת לגמרי: המרוץ אחר החנינה.

כדי להיווכח אם אכן כך הוא, צריך לראות האם לקמפיין החיובי של טראמפ יש גם מרכיב שלילי. כלומר: האם למשפט שאומר (באופן כללי): "הוא גיבור מלחמה אני בטוח שיזכה גם לחנינה", יש גם המשך בנוסח: "אוי ואבוי לכם אם לא תסדרו לו חנינה, זה יכעיס אותי מאוד ואתם לא רוצים לראות מה קורה כשאני כועס".

גם אם יש משלים כזה בין אמצעי הלחימה שאגרו טראמפ ונתניהו בבונקר המשותף, ספק אם נתניהו ירצה שטראמפ ישתמש בו בגלוי. מי כמוהו יודע עד כמה תמיכה של נשיא אמריקני יכולה להפוך לחיבוק דוב כאשר הישראלים מרגישים שהיא הופכת לתכתיב: הן הוא בעצמו נבחר למרות התגייסות נמרצת של הבית הלבן לטובת יריביו.

נתניהו יחזור בעוד כמה ימים לישראל ב"היי", זה ברור - וזה קורה לו תמיד אחרי ביקורים בארצות הברית. נדמה שהפעם יש לו סיבה טובה: קמפיין הבחירות שלו הושק לא בכיכר הבימה אלא עם כדור הבדולח בטיימס סקוור. אלא שגם הוא יודע שבסופו של דבר הוא ייבחן על המציאות בשטח.

כי טראמפ יכול לקשקש, ממש כך, על "שלום במזרח התיכון" שהוא תולדה של "ניצחון גדול" כפי שעשה במסיבת העיתונאים שלשום. רק שבשטח חמאס לא ממהר להתפרק מנשקו, איראן ממשיכה לייצר טילים בליסטיים אחרי שהבינה שאין לה צורך בגרעין כדי לשתק את העורף הישראלי.
גרוע אף מאלה: כחלק מ"השלום" במזרח התיכון, נרצחו בסוף השבוע האחרון בפיגוע טרור, איש מבוגר חובש כיפה מבית שאן ונערה חילונית מקיבוץ שבעמק.

שני קורבנות תמימים, שני נציגים בעל כורחם של שתי קהילות שנתניהו עמל לסכסך ביניהם, בעוד המרצחים רואים בכולם-כולנו בבחינת "מתנחלים".

הנה לנו ניואנס שלדייר במאר א-לאגו קשה מאוד להבחין בו, ושיכול להשפיע באופן דרמטי הרבה יותר על תוצאות הבחירות בישראל, יותר מכל דברי החלקלקות.