ביום שאחרי הפגישה הלבבית והחמה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באחוזת מר-א-לאגו, מתחיל שלב אחר לגמרי: שלב התמורה.
הפרגון האינסופי מצד טראמפ, האווירה הנינוחה, החיבוקים והמחמאות - כל אלה יצרו תמונה של קרבה אישית עמוקה בין שני המנהיגים. אלא שבמערכת האמריקאית ברור: מאחורי החום האישי מסתתרת ציפייה מדינית ברורה. השאלה המרכזית כעת היא מה ייתן נתניהו בתמורה לביקור החיובי הזה והוא ידע עוד קודם שיש גם מחיר.
הממשל האמריקאי מפעיל בימים אלה (ובכלל בתקופה האחרונה) לחץ גובר להתקדם בסוגיית עזה. אם לא ניתן היה להכריז על צעדים קונקרטיים כבר במהלך הפגישה, התקווה בוושינגטון היא לעשות זאת בימים הקרובים, אולי אף עד תום ביקורו של נתניהו. על הפרק: הכרזה על מועצת שלום, הקמת ממשל פלסטיני טכנוקרטי מקומי, והצבת כוח ייצוב בינלאומי.
במקביל, נבחנת האפשרות להתקדמות בשטח, דווקא באזורים שבהם חמאס אינו שולט. אזורים הנתונים לשליטת צה"ל, ובראשם רפיח, נתפסים בעיני האמריקאים כקרקע לפיילוט ונתניהו יוצא מהפגישה כשהוא מבין שמבחינת האמריקאים זה אירוע מסוכם: פתיחת מעבר רפיח, התחלת שיקום אזרחי מוגבל, וניסיון לייצר מציאות חדשה "מלמטה".
איך עושים זאת עם הקואליציה הנוכחית? שאלה ללא מענה בינתיים.
הרעיונות הללו אינם חדשים, אך הפעם הם מגיעים בהקשר אחר. טראמפ, שנראה אמש מרוכך כלפי נתניהו ולא מתוך הצגה - אלא מפגין כבוד אמיתי לראש הממשלה. אך כפי שטראמפ עצמו אוהב להזכיר, הוא מחבר "אומנות העסקה". אחת הטקטיקות המוכרות שלו מול מנהיגים חזקים היא חיבוק חם: כבוד, מחמאות, אווירה ידידותית - שבסופה ציפייה לתוצאה ממשית.
כך גם האמירה של טראמפ על "59 מדינות שרוצות לפרק את חמאס מנשקו". בפועל, מדובר במספר מצומצם בהרבה. זו אמירה שמטרתה לייצר הייפ, תחושת מומנטום ולחץ - חלק בלתי נפרד מארגז הכלים הטראמפי. יצירת תחושה ש"כולם כבר שם", גם כשזה עדיין לא המצב.
מכאן נובעת הדרישה הלא-מוצהרת: נתניהו צריך לצאת מהביקור הזה עם הישג שמרצה לא רק את טראמפ עצמו, אלא גם את יועציו ואת חלק ממדינות האזור. מדובר בצעדים שעד כה נתקלו בהתנגדות בתוך הקואליציה הישראלית - כולל מצד השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ובראשם סוגיית מעבר רפיח והתחלת שיקום אזרחי מוגבל בעזה באזורים שאינם בשליטת חמאס.
חלק מהדברים כבר סוכמו בפגישות, אחרים עדיין בדיונים. ה"הפתעות" שעליהן רמז טראמפ עשויות להתברר כהודעה על התקדמות לשלב ב', אולי כבר בימים הקרובים.
בינתיים נתניהו מתכונן לשורת אירועים הצפויים לו החל ממחר במיאמי עם הקהילה היהודית, הנוצרית והישראלית בארצות הברית. אמש נפגש גם עם שר החוץ מרקו רוביו ועם שר ההגנה פיט הגסט.
מחר בערב, צפויים ראש הממשלה ורעייתו להשתתף בנשף הסילבסטר המסורתי במר-א-לאגו, אירוע שאנחנו העיתונאים זכינו להציץ בהכנות אליו. חגיגת טראמפ קלאסית, גדולה, נוצצת. אבל מאחוריה, העסקה האמיתית עדיין ממתינה להשלמה.
חשוב לשים לב גם לאופן שבו "חיבוק הדוב" של הנשיא דונלד טראמפ בא לידי ביטוי - והוא זה שמעורר אי נוחות מסויימת בירושלים. כך למשל, בהתייחסותו לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, אמר טראמפ כי נתניהו מכבד אותו (מה שלא נכון במציאות), ובנוגע לסוגיית מטוסי ה־F-35 הוסיף כי "אף אחד לא יפגע בכם, אני אדאג שהם לא יפעלו נגדכם, ואני בוחן את האפשרות הזאת".
הביטוי "אני בוחן את האפשרות" חוזר אצל טראמפ שוב ושוב - בין היתר גם בהקשר של ההכרה בסומלילנד, שלגביה אמר כי הוא בוחן את הנושא, "כמו שאני בוחן הרבה דברים". גם בסוגיית יהודה ושומרון ניכרת אותה גישה: טראמפ נמנע מהתחייבות ברורה ואמר כי הוא בטוח שנתניהו יודע מה לעשות. כך גם ביחס לסוריה, שם ציין כי הוא משוכנע שנתניהו ידע להסתדר עם המצב ועם הנשיא א-שרע.
במילים אחרות, טראמפ מחמיא, מחבק, אך במקביל מעביר לנתניהו את מלוא המשקל והאחריות, מתוך ציפייה שישראל תדע "להסתדר". ודווקא שם, טמון מקור אי-הנוחות שמלווה את המשך הביקור והצעדים שיבואו אחריו.