בין חנוכה לכריסמס: הזהות היהודית על קו התפר

"אני הולכת למסיבת חנוכריסמס", אמרה לי חברה שעובדת באחת החברות הגדולות בארץ. הופתעתי. הכרתי את מקום עבודתה, או לפחות את הדימוי הציבורי שלו. היא הבחינה בתדהמתי והשיבה בפשטות: ככה ארגנו בעבודה. קיבלתי הזמנה, וזהו. מבחינתה זה טבעי. בימים הקרובים יחגגו רבים בישראל גם את הסילבסטר - כניסתה של השנה האזרחית החדשה.

בעולם של עבודה גלובלית, רילוקיישן, טיסות תכופות וקשרי חוץ, רבים חיים היום בין עולמות. מתרגלים למראות היפים, לחלונות הראווה המקושטים, למוזיקת החג בחנויות, לאווירת סוף השנה. האורות, הצבעים, עונת המתנות. כל אלה הפכו לחלק מהנוף.

בהרצאה שנתתי לקהילת נשים ישראליות בלונג איילנד לפני חנוכה, שמעתי מושג שחזר שוב ושוב: "חנוכה־בוש". גם וגם. הילדים גדלו על זה, סיפרו האמהות, אלו זיכרונות הילדות שלהם. "הם כבר דור אחר", אמרו, "הם נולדו כאן, והם משלבים".

גם המרחב היהודי מנסה, בדרכו, להתמודד עם השטף התרבותי הזה. שווקי חנוכה בבתי הכנסת ובמרכזים התרבותיים. האירוע של מגזין החדשות הטאבלט שארגן יריד מתנות יוקרתי לחנוכה, כמענה לצבעוניות ולעונת הקניות שמציפה את רחובות ניו יורק. אפילו חב"ד השתתפו, עם חנוכייה מעוצבת, מגניבה ומוארת במיוחד. יש יצירתיות, יש רצון, ויש מאמץ כן להישאר נוכחים.

אבל כאן עובר קו עדין שדורש תשומת לב. אין פסול בלהיות אזרחי העולם הגדול. מותר להתרשם, להתפעל, להתארח. מותר להרגיש בנוח במרחבים אחרים. אבל יש הבדל עמוק בין נוכחות לבין התאקלמות. בין השתתפות חברתית לבין אימוץ טקסים זרים, שלא שייכים לסיפור שלנו.

כריסמס והסילבסטר אינם "האויבים", ואינם איומים. הם פשוט לא החגים שלנו. לא מתוך התנגדות ולא מתוך פחד, אלא מתוך בהירות. חנוכה איננו תחליף יהודי ריק מתוכן לעונת חגים נוצצת. הוא סיפור של זהות, של מיעוט ששומר על קולו, של אור קטן שמסרב להיבלע בתוך הרוב.

גם בישראל, אחרי תקופה ארוכה של מלחמה וכאב, אני שומעת לא פעם את המשפט: "לא משנה מה הסיבה, העיקר שיש מסיבה". ואני מבינה את הצורך באוויר, בשמחה, בהפוגה. באמת שלא צריך סיבה למסיבה. אבל לא כל מסיבה היא שלנו, ולא כל ערבוב הוא ביטוי לפתיחות.

כבר במאה ה־16 נשאל רבי יהודה אריה די מודינה האם מותר לצפות בפסטיבל המסכות בוונציה שחל בשבת. הסקרנות, האסתטיקה והיופי תמיד היו שם. השאלה לא הייתה אם מותר לראות, אלא איך יוצאים משם עם הגדרה אישית ברורה של מי אנחנו.

אין כאן שאלה של איסור או היתר, אלא של אחריות תרבותית. בעידן שבו הכול מתערבב, דווקא היכולת לומר בשקט "זה יפה, אבל זה לא שלי" היא ביטוי של ביטחון בזהות, לא של חולשה. אפשר לחיות בעולם הגדול, להתרשם ממנו ואפילו לאהוב אותו, ועדיין לדעת היכן עובר הקו שמחזיק אותנו בבית.

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, יזמת חברתית, חוקרת תרבות יהודית וסופרת