תיעודים בלתי נתפסים פורסמו בשבוע שעבר בערוצי התקשורת - כלי רכב שוחים בכבישים, נהרות של ממש ברחובות נתניה, תושבים שנקלעו להצפות. כל זה קרה ביום אחד של גשם. לפני כשבועיים התרכזו מהדורות החדשות בסופת החורף האימתנית שהגיעה אלינו - ביירון. מומחים ופרשנים ייעצו לתושבים להיערך בהתאם לסכנה המוחשית. הסערה עברה, וההפקרות נמשכת. כן, בזמן שאתם קוראים את השורות האלו, אתם מופקרים. ולהפקרות הזאת, ועדת חקירה ממלכתית לא תספיק. נצטרך אחת עולמית.
לפני כחודש התקיימה בברזיל ועידת האקלים העולמית (COP) ה-30. היא הסתיימה באכזבה: ללא מפת דרכים מחייבת להפסקת השימוש בנפט ובגז, ולמעשה עם מסר ברור לאנשים בכל רחבי העולם - העתיד שלכן ושלכם לא מעניין מספיק את מקבלי ההחלטות. משבר האקלים כבר כאן, אך נראה שהוא אינו מטריד את מנהיגי העולם כפי שצריך. ומה שנכון בעולם, נכון במיוחד בישראל. משלחת ישראלית בת שלושה אנשים בלבד יצאה לוועידה - אולי בהשראת טראמפ, שלא שלח משלחת כלל. השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, מעבירה את עיקר זמנה במתקפות על ארגוני סביבה ובסירוב לענות ברצינות על שאלות עיתונאים, וניכר שהמשרד שקיבלה אינו מעניין אותה במיוחד. העובדה שישראל פגיעה במיוחד לשינויי אקלים, ושאזורנו חווה שוב ושוב טלטלות אקלימיות, אינה מצליחה לעורר אף אחד שם.
אחת הסיבות שמנהיגים בארץ ובעולם מצליחים לחמוק מהצעדים הנדרשים, היא שמשבר האקלים מתואר שוב ושוב כדבר רחוק, אירוע מפחיד אבל עתידי, או כזה שנוגע בעיקר למדינות אחרות, ואולי בכלל לדובי הקוטב. אבל האמת היא שהמשבר כבר כאן. מספיק לחשוב על הקיץ המתארך, עם גלי החום הכבדים שבו, ועל ההתקצרות - כמעט עדי היעלמות - של החורף, כדי להבין זאת.
בעיר שבה אני חי, תל-אביב, לגלי חום עלולות להיות השפעות קשות. כשאין צל ברחובות (בעיקר בדרום העיר וביפו), אז אנשים נאלצים להסתגר בבתיהם, כי להסתובב בחוץ עם הילדים נעשה בלתי נסבל. בזמן שחשבון החשמל לא קופץ בגלל המזגן, עסקים קטנים שתלויים בתנועה ברחוב מאבדים לקוחות, ואנשים שעובדים במרחב הציבורי - כדוגמת שליחים, מאבטחים, עובדי בניין וגינון - נאלצים להחליט האם לצאת לעבודה ולסכן את בריאותם, או להישאר בבית ולסכן את פרנסתם.
ואכן, זו לא בעיה רק של העיר - גלי חום מביאים איתם סכנה בריאותית למבוגרים, לילדים ולחולי לב, חשבונות החשמל שקופצים פוגעים קודם כל באנשים מאוכלוסיות מוחלשות, ויש גם מי שכלל אינם מחוברים לרשת. המשבר, במילים אחרות, הוא לא של מזג האוויר - הוא משבר שיעצב את היומיום שלנו.
והיכן שאין מנהיגים - אנחנו נדרשים להתייצב. בישראל יש תנועה סביבתית מפוארת, והיא התקווה שלי. הדרישות של התנועה הזו חייבות להיות כאלו שנוגעות לחיים שלנו ומראות כיצד התמודדות עם משבר האקלים יכולה דווקא להפוך אותם לטובים יותר. כך, אנחנו צריכים לדרוש לא רק איפוס פליטות גזי החממה, אלא גם שיפור של מערכת התחבורה הציבורית כדי לשחרר אותנו מהרכב הפרטי; השקעה במערכות הבריאות והרווחה, כדי שיוכלו לתת מענים לכל מצב; פיתוח חקלאות מקיימת וחקלאות עירונית, כדי להבטיח ביטחון תזונתי; השקעה בערים ירוקות, מוצלות, שאפשרי - גם מבחינת עלויות הדיור - לחיות בהן. זה בתורו יאפשר לשמור על שטחים פתוחים; ולא פחות חשוב, חיזוק ההגנות על עובדות ועובדים שעלולים להיפגע מהמשבר בשל סגירת מפעלים מזהמים, והבטחת פרנסה עתידית עבורם. כדי להשיג את כל זה, צריך להפוך את השיחה על משבר האקלים משיחה מרוחקת שרק מעטים מרגישים שהיא נוגעת להם, לשיחה שבה כל אחד יכול לקחת חלק, ושבה כל אחת יכולה לומר מה הם הצרכים שלה.
החודש, נפתחת בפעם השלישית בישראל ועידת האקלים העממית - שמציבה מראה לוועידה הבינלאומית, ונועדה לעשות בדיוק את זה. בשנות ה-90, לקראת ועידת האקלים הבינלאומית הראשונה, נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב, הכריז ש"אורח החיים האמריקאי לא עומד למשא ומתן", ועיקר את הדיונים העתידיים מתוכן. היום אנחנו יכולים לחזור על הדברים שלו אבל בהיפוך - אכן, אורח החיים שלנו לא עומד למשא ומתן. מגיע לנו יותר. התמודדות עם משבר האקלים, ששמה את החיים שלנו במרכז, היא שתאפשר את זה.
הכותב הוא חבר מועצת העיר תל אביב-יפו וחבר הנהגת עומדים ביחד