מה שקורה היום בחורה וביישובים הערביים בנגב אינו עניין של תחושה או פרשנות אישית. זו מציאות קשה, מתמשכת, מתועדת ומורגשת בכל בית, בכל רחוב, ובעיקר בחיי הצעירים.
משבר הדיור עומד בלב הכול. שנים של הזנחה תכנונית, מחסור חמור ביחידות דיור ועיכובים בלתי נגמרים באישור תוכניות מתאר יצרו צפיפות חונקת בתוך המשפחות, חסמו התפתחות טבעית והפכו את הזכות הבסיסית לקורת גג למוקד מתמיד של מתח ועימות. אבל החמור מכל הוא שהמדינה לא רק כשלה בפתרון המשבר, היא העבירה אותו אל התושבים עצמם. במקום מערכת מתכננת, מכריעה ומסדירה, נוצר ריק. וכאשר כל ערוץ חוקי לבנייה נחסם, אנשים נדחקים לעימותים זה מול זה.
כך הפכו סכסוכים על חלקות קרקע, עניין שאמור להיות מוכרע במשרדים, בוועדות ובמסמכים למאבקים משפחתיים מרים. הקרקע הפכה לזירת התנגשות. אין הכרעה. אין התערבות. אין נוכחות אמיתית של החוק. המסר שמחלחל לשטח ברור ומסוכן: אין מוסדות. אין סמכות. אין מי שמחזיק את ההגה.
במציאות כזו, אזרחים אינם פונים לרשויות, כי הם יודעים מראש שלא תהיה הכרעה. הסכסוכים נערמים, נגררים, ואז מתפוצצים. ולעיתים, במקום שייבנה בית נכרה קבר. אי אפשר להבין את המצב הזה בלי לדבר על היעלמות הרשויות המקומיות. הרשות המקומית, שאמורה להיות הכתובת הראשונה והקרובה ביותר לתושבים, נעדרת מהנושאים הקריטיים ביותר: דיור, קרקע וניהול סכסוכים. אין יוזמה, אין הנהגה פעילה, אין נוכחות מתמשכת שמונעת הידרדרות. בפועל, סכסוכים משפחתיים נמשכים שנים ללא גישור, ללא הכרעה מנהלית או משפטית כאילו מדובר בעניין פרטי ולא בכשל ציבורי חמור. היעדר המעורבות הזה אינו ניטרלי. הוא יוצר ואקום. והוואקום הזה מתמלא בכוח, בהשפעה ובחוק החזק.
כשהרשות המקומית אינה מממשת את סמכויותיה או אינה נאבקת עליהן - התושב נותר לבדו. בלי כתובת. בלי הכרעה. בלי אמון. כך נשחקת האמונה במוסדות, ומתחזקת התחושה שהחוק פשוט לא נוכח. התוצאה היא מציאות מסוכנת כפולה: מדינה שמתרחקת מלמעלה, רשות מקומית שנעלמת מלמטה, וחברה שלמה שנשארת באמצע להתמודד לבדה עם משברים קיומיים. זה לא עניין של "תרבות אלימה".
מחקרים ונתונים מצביעים שוב ושוב על הקשר הישיר בין צפיפות, היעדר תכנון והסלמה של סכסוכים. כשאין סדר, אין גבולות ואין הכרעה, האלימות אינה חריגה, אלא תוצאה צפויה.
והצעירים הם הראשונים לשלם את המחיר. דור שלם שחי בלי אופק דיור, בלי יציבות, ועם תחושה מתמדת שהוא חשוד מעצם קיומו. מול החסימה, רבים בוחרים בפתרון כואב: מעבר ליישובים יהודיים סמוכים. לא מתוך חיפוש מותרות, אלא מתוך חיפוש אחר מינימום של סדר, חוק וביטחון. זו לא הגירה חופשית, זו בריחה שקטה.
ובינתיים, המדינה ממשיכה לדבר על "מאבק בפשיעה" תוך התעלמות מהשורשים: דיור, תכנון, חינוך ותעסוקה. בלי לטפל בהם, שום אכיפה לא תחזיק. וכאן מתחדד האבסורד: מציגים את הצעירים כאיום כשהם עצמם חיים בסכנה יומיומית. אז איפה האחריות? איפה קבלת ההחלטות, כשהנגב הופך למרחב ללא חוק, ללא הכרעה וללא ניהול? ואיזה ביטחון אפשר להבטיח, כשחברה שלמה נאלצת לשפוט את עצמה? השורה התחתונה ברורה: אנחנו לא פחותים מאיש. אנחנו אוהבים את החיים ורוצים לחיות אותם בכבוד. אנחנו לא איום, אבל אנחנו בהחלט בסכנה. ומה שקורה כאן אינו בעיה של מגזר אחד. זה איום על עצם הרעיון של מדינה מתפקדת.
הכותבת היא תושבת חורה, אחות טיפול נמרץ בסורוקה ועמיתה במכון ריפמן לפיתוח הנגב