אפשר להתווכח עד מחר אם צריך ועדת חקירה "ממלכתית", "לאומית", "ממשלתית", "ציבורית", "בלתי תלויה" או "מאוזנת". אפשר לנהל על זה פאנלים שלמים, עם פרשנים שמכירים בעל פה את שמות השופטים בדימוס ואת הפסקאות בחוק. אבל כל הוויכוח הזה - כמו שהדברים נראים כרגע - מפספס את השאלה היחידה שבאמת חשובה: מי מחזיק בכתב המינוי.
כי ועדת חקירה איננה רק "הרכב", אלא קודם כל כתב המינוי. זהו הדף שעליו כתובות המילים שמחליטות מה מותר לשאול, על מה אסור לדבר, מה טווח הזמן, מה נחשב "רלוונטי", מי יוזמן ומי יישאר בחוץ. ובהקשר הזה, כדאי להפסיק להתמכר לאשליה: ממשלה שמפחדת מחקירה אמיתית, לא תקים לעצמה ועדת חקירה אמיתית. במקרה הכי טוב היא תקים חיקוי, מראית עין. ועדה שתאפשר לה לומר לציבור "הנה, חקרנו", ובאותה נשימה תקבור את החקירה מתחת לערימות של זמן, סמכויות, חריגים, תתי-נושאים והגדרות.
לכן צריך לומר את זה בצורה הכי פשוטה: הממשלה הנוכחית לא רוצה לחקור. לא את עצמה, לא את שיטותיה, לא את מדיניותה, לא את השנים הארוכות שהובילו לשבעה באוקטובר, לא את שרשרת ההחלטות ולא את הפוליטיקה שהפכה את האסון למנגנון הישרדות. היא רוצה לצאת מהתמונה נקייה, או לפחות מטושטשת ככל הניתן. ואם היא כבר תיאלץ להקים ועדה - היא תדאג שהעדשה תהיה מכוונת למקום אחר. כל מקום שאינו היא, גם אם זה ידרוש ממנה לחקור עד תקופת התנ"ך ולהאשים את אברהם שקנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי תמורת 400 שקל כסף.
החוק, למי שאוהב להיאחז בו כבקיר בטון, אומר את הדברים באופן ברור: ועדת חקירה ממלכתית מוקמת בהחלטת ממשלה; לאחר מכן נשיא בית המשפט העליון ממנה את יושב הראש ואת חברי הוועדה. עם זאת, הממשלה היא שמגדירה את נושא החקירה ואת היקף המנדט - כלומר, את כתב המינוי ואת גבולות הגזרה.
המשמעות ברורה: גם אם יישב בראש הוועדה שופט מוערך, וגם אם ההרכב יהיה הכי "ממלכתי" שתוכלו לדמיין - אם כתב המינוי יחתוך החוצה את השנים, המדיניות, ההחלטות, והקשרים הפוליטיים-אידיאולוגיים, נקבל ועדה שתחקור בעיקר את מה שנוח לחקור. היא תעסוק, אולי, בכשלים - בעיקר של אחרים - אבל לא בשיטה. תדבר על אירועים, אבל לא על מדיניות. תספר על תקלות, אבל לא על אחריות.
כבר היינו בסרט הזה. כתבתי כאן על ועדת שמגר לרצח רבין, שהיוותה דוגמא כואבת לכך שאפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית - ועדיין להשאיר את לב הסיפור מחוץ למנדט. תפקידה הוגדר, במובהק, סביב השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו של ראש הממשלה. במילים אחרות: אבטחה. נהלים. שרשרת מחדלים מבצעית. לא על כל מה שהכשיר את הקרקע.
כאן אנחנו מגיעים לאבסורד הגדול של 2025: הממשלה מנסה לשכנע אותנו שהיא "מחפשת אמת", בזמן שהיא מייצרת מודל שיאפשר לה לחקור את עצמה בשליטה מלאה, או לחלופין להנדס ועדה שתהיה ממלכתית במעטפת, ומוגבלת בליבה. זה בדיוק ההיגיון של "נקים משהו רחב-רחב": עשרות שנים, מאות נושאים, אלפי עמודים, אינסוף סעיפים - כדי שבפועל לא תהיה מסקנה אחת שאפשר לתרגם לאחריות אישית ומדינית בזמן אמת. ועדה כבית קברות של האמת, וקברים כבר יש לנו מספיק.
החטופים? המשפחות? הפצועים בגוף ובנפש? המתים? בשיח הזה הם מופיעים לפעמים כסמל, כטקס פתיחה, כ"כאב משותף". אבל כגורם שמניע החלטות - הם שוב ושוב נמחצים תחת הצורך העליון: לשרוד פוליטית. זו לא אמירה רגשית; זו תבנית פעולה שחוזרת על עצמה בכל צומת. ואם מישהו מחפש הוכחה לכך שגם כשכבר קמה ועדת חקירה - לא בהכרח קורה משהו - שיסתכל על ועדת החקירה הממלכתית לעניין אסון מירון. גם שם, הוועדה שלחה מכתבי אזהרה, ובפרסומים שונים צוטטו קביעות קשות. ועדיין, במציאות הישראלית, המרחק בין "מסקנות" לבין "אחריות" עלול להיות מרחק של שנים - אם בכלל. כוכבי הדוח הזה עדיין איתנו, רק מתקדמים בחייהם, בזמן שהמתים מתהפכים בקברם.
אז מה הטעם להתווכח עכשיו על מותג הוועדה? "ממלכתית" או "ממשלתית"? זה דיון נוח לממשלה כי הוא עוסק באריזה. הציבור מתווכח על השלט, בזמן שמאחורי הדלת כבר מסמנים בטוש עבה אילו חדרים יישארו נעולים.
בעיה איננה רק מי ימנה את השופטים. הבעיה היא שממשלה שלא רוצה שיחקרו אותה - תשתמש בכל כוחה כדי להימנע מחקירה אמיתית. ולכן, אפשר להפסיק את מופע התיאטרון: אין שום סיבה ושום היגיון שממשלה החשודה בכשל ההיסטורי הגדול בתולדות המדינה תקבע לעצמה את גבולות החקירה. זה ניגוד עניינים מובנה. גם אם יעשו את זה "בכוונה טובה". גם אם יישבעו אמונים לממלכה. המבנה עצמו רקוב.
מכאן נובעת המסקנה הברורה, שהתפקיד שלנו הוא לא לדרוש מהממשלה להקים ועדה כזו, אלא לוודא שממשלה אחרת היא שתקים אותה.
בינתיים צריך להפסיק להתרגש מדיונים על "איזון" ו"ייצוג" כשהשאלה האמיתית היא מי מחזיק בעט. ולהבין שאנחנו בעצם לא רוצים שהממשלה הזו היא שתקים את הוועדה, מפני שאנחנו כבר מכירים את אנשיה, את הנוכלויות, השקרים.
הוויכוח איננו משפטי אלא מוסרי ופשוט: האם אנחנו מוכנים לתת לאלה שאמורים להיחקר לקבוע מי יחקור ומה ואיך. אם התשובה שלילית, צריך להפסיק להתפתות לפתרונות ביניים ולהתעקש על בחירות. על ממשלה חדשה. ועל ועדת חקירה שאינה כלי להישרדות, אלא אמצעי אמיתי לחקר האמת שחשובה לכולנו כדי למנוע את האסון הבא.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין