גם אם כבר נתקלנו בעבר בתופעות דומות, הדיון שנערך השבוע בוועדת הכספים לאישור החלטת הממשלה המסיטה תקציבים מתוכנית החומש לחברה הערבית, מסמן שיא שלילי חדש שלא בכדי הוביל את היועצת המשפטית לכנסת לפסול חלק מההצבעות בו.
היחס העוין והבריוני כלפי היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד שלומית ארליך, משקף הסלמה חריגה ביחס הקואליציה לייעוץ המשפטי של הכנסת. רק לאחרונה נחשפנו לשיח מאיים מצד יו"ר ועדת החוקה כלפי יועץ הוועדה, ולדברים בוטים מצד חברי כנסת כלפי נציגי הייעוץ המשפטי לממשלה, לרבות איומים גלויים, למשל מצד ח"כ סעדה, כלפי גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, בדיון על פיצול תפקיד הייעוץ המשפטי לממשלה.
מעבר לפגיעה האישית במשרתי ציבור שמבקשים לבצע את תפקידם, נחשפת כאן אמת עמוקה ומדאיגה יותר: הייעוץ המשפטי נתפס כמכשול. חברי הקואליציה מבקשים לעצמם כוח בלתי מרוסן - והייעוץ המשפטי מפריע. היה להם נוח יותר להסיט תקציבים, להשתיק אופוזיציה, ולרוקן מתוכן את מעמד הייעוץ המשפטי בלי שאלות והערות.
בנוסף לכך, קשה להתעלם מן ההיבט המגדרי של היחס הזה. מעמדן של נשים במוקדי קבלת ההחלטות בקדנציה הנוכחית של הממשלה נמצא בשפל חסר תקדים: אפס מנכ"ליות בתקן קבוע במשרדי ממשלה, 11 חברות כנסת בלבד בכל סיעות הקואליציה. לכך מתווספת אג'נדה הכוללת הרחבת סמכויות בתי דין דתיים וקידום מהלכים שמרניים הנוגעים לגופן ולחירותן של נשים. במקרה הנוכחי, יו"ר הוועדה הוא ח"כ מילביצקי, החשוד באונס. גם אם עומדת לו חזקת החפות, עצם מינויו חרף החשדות החמורים מעורר שאלות קשות. הצהרתו בעת מינויו כי יכהן "ללא מורא" קיבלה ביטוי מעשי כאשר בחר להטיל מורא כלפי היועצת המשפטית, שלדבריו "מפריעה בדיבורים", וכך גם כלפי ח"כ אורית פרקש, שהוצאה מהדיון לאחר שהתעקשה לשאול שאלות וטענה בדיון ליחס בעייתי מתמשך כלפיה מצד יושב הראש. במדד ג'ורג'טאון ל"נשים, שלום וביטחון", ישראל הידרדרה בשנים האחרונות ממקום 27 למקום 84 מתוך 181 מדינות. בקצב הזה, גם התחומים שבהם עוד שמרנו על דירוג סביר כולל היעדר אלימות פיזית ומילולית כלפי נבחרות ומשרתות ציבור, עלולים להישחק.
אין זה מקרי שההתנהלות הזאת מתרחשת דווקא בדיון על הסטת תקציבים מתוכנית החומש לחברה הערבית. כבר בחוות דעת הייעוץ המשפטי במשרד ראש הממשלה נקבע כי ההסטה נעדרת תשתית עובדתית ולוקה בהיעדר תיאום עם החלטות ממשלה אחרות. גם אם לא נמצאה מניעה משפטית, היה מקום לעצור, לשאול שאלות, ולבחון את ההשלכות. הממשלה לא עשתה זאת ואישרה פה אחד.
הכנסת אמורה הייתה לשמש בלם. בפועל, גם שם התברר שאין עניין אמיתי בבירור העובדות. למשל, כאשר נשאלו נציגי הממשלה אילו רשויות ייפגעו מהסטת תקציבים לבניית כיתות - לא הייתה תשובה. כלומר, ההחלטה נידונה מבלי ידע על השאלות הבסיסיות ביותר.
מעבר לכשל העובדתי, יש כאן כשל רעיוני עמוק. הטענה היא שיש להסיט תקציבים מחינוך וצעירים ברשויות הערביות לטובת המשטרה והשב"כ, כדי "להגן על הציבור הערבי". קודם כל הוכח כי בתחום הבטחון הבעיה אינה מחסור בתקציבים, אלא אי-ניצולם. וחשוב מכך: הרעיון שלפיו ניתן לקחת תקציבי חינוך ולנתבם למשטרה רק משום שמדובר באותו ציבור - הוא תפיסה מפלה מיסודה. החברה הערבית איננה משק אוטרקי, והמיסים שמשלם הציבור הערבי אינם "צבועים". רק תפיסה המושרשת באפליה מחברת בין בניית כיתות לבין צרכים משטרתיים. גם על כך, אגב, לא נשאלה ולו שאלה אחת מצד הקואליציה - לפני שההסטה אושרה פה אחד.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה