הנס כריסטיאן אנדרסן כתב בשנת 1837 את המשל הידוע "המלך הוא עירום", בו חברה שלמה משתפת פעולה עם שקר גלוי, עד שילד אחד מעז לומר את האמת בקול רם. בסיפור ההוא נוכלים רימו את המלך, את יועציו ואת הציבור. במציאות הישראלית של ימינו, איש אינו מרמה את המלך. הוא מושך בחוטים, והמערכת הפוליטית כולה, כולל מי שמכנים את עצמם "המרכז הציוני", צועדת אחריו בעיניים עצומות.
ביום אחד יכול ראש הממשלה להכריז שרע"מ ומנסור עבאס הם "תומכי טרור", וביום שלמחרת - ממש למחרת - להציג אותם כשותפים לגיטימיים, חיוניים, ואפילו רצויים בממשלה, ועל פיו יישק דבר. אבל האמת הכואבת היא, שזה לא רק הוא, אלא בעיקר אלו שמתיימרים להוביל אלטרנטיבה פוליטית, אך אינם מסוגלים להנהיג באמת.
הפוליטיקה הישראלית מורכבת - קואליציות, סקרים, לשון מאזניים, כל זה נכון. אבל מנהיגות אינה נבחנת רק ביכולת לספור מנדטים, אלא באומץ להוביל דרך. אנו זקוקים למנהיגות שמונחית על ידי ערכים, מוסר, אחריות ואמת - לא כזו שמפחדת מהצל של עצמה ונגררת אחרי שיח כהניסטי בתחפושת של "מרכז".
זאב ז'בוטינסקי ידע לומר כבר לפני קום המדינה שערבים יהיו חלק מהממשלה, ואפילו סגן ראש ממשלה ערבי. בן-גוריון, במגילת העצמאות שנכתבה בעיצומה של מלחמה, התחייב לשוויון זכויות מלא ולהזמנה לשותפות. על כך לא הייתה מחלוקת במחנה הציוני, לא מימין ולא משמאל. זו הייתה מהות הציונות - מדינה יהודית שהיא גם דמוקרטית, בית לאומי לעם היהודי שנותן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיו.
והיום, יש מי שמבקשים "ברית ציונית" נקייה מערבים. זהו עיוות עמוק של הציונות. ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו - בעבודה, באקדמיה, ברפואה, בחינוך. אנחנו דורשים מהם נאמנות למדינה, אבל כיצד ירגיש שייך מי שמודר שוב ושוב מהמרחב הפוליטי? האם מישהו מאיתנו היה רוצה להיות חלק ממקום שאינו רוצה בו?
כאשר הנהגת "המרכז" מאמצת שיח של הדרה, כשהיא פוחדת לומר אמת פשוטה וברורה, שהיא רואה באזרח הערבי שותף מלא - היא אינה מציבה אלטרנטיבה לנתניהו, אלא נעה אחריו. זה לא מרכז. זו נדנדה.
כאדם שחי בגליל, במרחב משותף של יהודים וערבים, וכמי שמחנך תלמידים לשירות משמעותי בצה"ל ולמעורבות אזרחית, אני מנסה להבין את המציאות שבה אנו חיים. גם אחרי 7 באוקטובר, על כל הכאב והטלטלה, אני רואה שמרקם החיים המשותף, השברירי ממילא, עדיין מתקיים. אנחנו נלחמים עליו יום-יום, והוא לא קרס. גם לזה צריך לתת מקום ולהביט ביושר. מול זה, אני רואה את הנזק ארוך הטווח והעמוק שמחוללים פוליטיקאים חסרי אחריות, שמדרדרים את היחסים בין יהודים לערבים לצרכים צרים וקצרי טווח. אבל בינינו, האזרחים, אנחנו צריכים ונצטרך להמשיך לחיות יחד, לבנות יחד ולעצב יחד את דמותה של המדינה ואת תמונת העתיד שלנו. אם כך הם פני הדברים - מוטב שנעשה זאת מתוך שותפות, במיוחד כשיש מי שמבקש להיות שותף.
מנסור עבאס אומר בפשטות: "אני לא חלק ממועצת השורא, לא חלק מהתנועה האסלאמית הצפונית ולא מזרמים קיצוניים אחרים", ובכל זאת הוא ממשיך להיות מוכתם כ"מחבל", מסרבים לדבר איתו, כאילו דבר לא השתנה. שנים אמרנו שאנחנו רוצים שהציבור הערבי לא יהיה כולו קיצוני, שלא יהיה כולו בל"ד ודומיו, והנה יש פיצול, יש רצון להשתלב, יש אמירה אזרחית ברורה, והמעשה הציוני המתבקש הוא להיענות לכך. אם הפוליטיקאים אינם מסוגלים להוביל את המהלך הזה, אני מצפה מהחברה הישראלית לומר זאת בקול ברור. אחרת, נמשיך לפגוע בעצמנו מבפנים - לא פחות ממה שאויבינו מנסים לעשות מבחוץ.
הדוגמא הבולטת ביותר היא המאבק באלימות "בחברה הערבית". לשיטתי, זו אינה "בעיה שלהם", אלא של כולנו - אלימות בחברה הערבית היא אלימות בחברה הישראלית. מנהיגות שאינה מבינה זאת פוגעת במדינה מבפנים. ערביי ישראל המבקשים לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית ולהיות חלק ממנה - אתם חלק מאיתנו. חובתנו להיאבק על מקומכם גם בממשלה. זו אחריות יהודית, זו חובת הציונות. ומי שאינו מסוגל להתוות דרך אחרת מזו של נתניהו - מוטב שלא יטען שהוא האלטרנטיבה.
הכותב הוא ראש מדרשת חנתון