"מישהו יודע מה זה סומלילנד, באמת?", שאל דונלד טראמפ ממגרש הגולף שלו, שעות אחרי ההכרה הישראלית הרשמית. הוא הוסיף שתי מילים: "ביג דיל". בתוך שאלה אחת וזלזול נחשף הפער בין פוליטיקה שמחפשת כותרת לבין מדיניות חוץ שמחפשת מציאות.
ההכרה הישראלית בסומלילנד דרמטית לא בגלל סומלילנד, אלא בגלל התקדים. ישראל חתמה על הכרה הדדית, התחייבה ליחסים דיפלומטיים ושיתופי פעולה. מנגד הגיעו גינויים צפויים - מסומליה, מהאיחוד האפריקאי וממדינות האזור - בשם יציבות וריבונות.
אבל הסיפור האמיתי אינו בעצם ההכרה, אלא באופן שבו ניסו למסגר אותה. ראש הממשלה מיהר לקשור את המהלך ל"רוח הסכמי אברהם", כמעט כאילו כתב על המסמך את שמו של טראמפ, אף שהחתימה הייתה ישראלית בלבד. זו לא הייתה אמירה היסטורית אלא מחווה - רמז מנומס לוושינגטון שמדובר בהמשך ישיר שלה. תגובתו הצפויה של טראמפ הבהירה שארה"ב לא נרתמה. אצל טראמפ, מדיניות חוץ אינה עיקרון - היא תועלת.
בוושינגטון עלתה "סומלילנד" יותר מפעם, כמעט תמיד, כבלון ניסוי. מבחינת ממשל טראמפ, הכרה היא קודם כול עסקה. לכן השיח האמריקני אינו נסוב על מוסדות או דמוקרטיה, אלא על בסיס ליד באב אל־מנדב - אחד מעורקי השיט הקריטיים לישראל ולעולם - על תימן ועל סין בג'יבוטי. לא על מי שולט בשטח, אלא על מי מרוויח ממנו.
ודווקא כאן המהלך הישראלי חריג. ישראל פעלה בלי תיאום, בלי טקס ובלי לבקש אישור - וזה מה שנותן לצעד הזה משקל: ערכיות במדיניות חוץ אינה נאום אלא המחיר.
כדי להבין עד כמה זה חריג, די להציב מולו את "הצטרפותה" של קזחסטן להסכמי אברהם. ישראל וקזחסטן מקיימות יחסים מלאים מאז 1992; אין מה לנרמל ואין מה "לפתוח". ההכרזה לא שינתה מציאות - היא יצרה כותרת. כשגם מדינה שמקיימת יחסים מלאים עם ישראל כבר שלושה עשורים מוכרזת כהישג "אברהמי", מה שהיה שבירת טאבו הופך למדבקה.
בירושלים זה התקבל במבוכה: ביקורת בחדרים סגורים, שתיקה כלפי חוץ. ושתיקה, במקרה הזה, הייתה מדיניות - סירוב להשתתף בתיאטרון של מישהו אחר.
לוושינגטון זה שירת צורך אחר לגמרי. קזחסטן יושבת בלב מרכז אסיה, על צומת של מינרלים, נתיבי השפעה וארכיטקטורות מתחרות - היא לא במזרח התיכון ולא במסלול שנולד להסכמי אברהם. טראמפ ערבב מפות: עטף מדינה המחוברת למסדרונות יבשתיים של אירו-אסיה - ציר רציף של רכבות, מינרלים והשפעה דרך מרכז אסיה, הקווקז וטורקיה - המתחרה ישירות ב־IMEC, הציר הימי־יבשתי שמחבר את הודו, המפרץ והים התיכון לאירופה, במיתוג מזרח־תיכוני. כך נוצר בלבול אסטרטגי: שותפים לא ידעו איזו דרך ארצות הברית באמת מקדמת - לישראל זה לא הוסיף דבר, ולהסכמי אברהם זה גרע.
כשהכול הופך ל"אברהם", מה שהיה אמור להרחיב שלום נשחק. ואם קזחסטן היא "אברהם" בלי תוכן, סומלילנד היא תוכן בלי "אברהם". לכן הניסיון לקשור את ההכרה להסכמים היה נימוס - אך גם טעות אסטרטגית.
מול זה, סומלילנד מתנהלת יותר משלושה עשורים כמדינה בפועל - לא כפרוקסי ולא כקליינט. היא קיימה בחירות תחרותיות, חילופי שלטון ושמרה על יציבות באחד האזורים הקשוחים בעולם. בעוד סומליה מכרה את ריבונותה לטורקיה - בסיסים, נמלים, בית חולים על שם ארדואן והשפעה צבאית - בתמורה להגנה ותשתיות, סומלילנד בנתה מוסדות.
העולם נמנע מהכרה פורמלית, אך פועל מולה כאילו היא קיימת: נוכחות דיפלומטית לא רשמית, השקעות אסטרטגיות בנמל ברברה ושיתופי פעולה ביטחוניים מאושרים - ועל פי פרסומים מקומיים, גם מערכות הגנה ישראליות שנמכרו למדינה אחרת והועברו לשם באישור מוקדם ומדוקדק של אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון. אישור כזה אינו ניתן כעניין שבשגרה. ההכרה הישראלית אומרת דבר אחד: יש גבול לדיפלומטיה שמתגמלת פיקציה ומענישה מציאות - ובמסדרון שבין פרוקסי איראני בתימן לפרוקסי טורקי בסומליה, סומלילנד היא קו החוף הדמוקרטי האחרון שלא הושכר לאיש.
יש מקום אחד שבו ההכרה הזו צריכה להאיץ דיון ישראלי: הכרה בעצמאות טייוואן, מתוך אותו היגיון - ישות דמוקרטית וריבונית בפועל, שמוחזקת מחוץ למשחק הרשמי בשל לחץ של מעצמה.
בסופו של דבר, ההכרה בסומלילנד היא שיעור בכנות מדינית. היא חושפת עד כמה "רוח הסכמי אברהם" הפכה לשפת נימוס יותר מאשר למסגרת יוצרת מציאות. היא מדגישה את הפער בין וושינגטון שמחפשת קלפים לבין ירושלים שבחרה הפעם לפעול לבדה.
זה היה "ביג דיל" בדיוק מהסיבה שטראמפ לא הבין: לא בגלל סומלילנד, אלא בגלל שישראל בחרה מציאות ולא טקס.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית, הפועל בזירה הגלובלית ומתמקד ביחסי כוח, בדיפלומטיה ציבורית ובעיצוב מדיניות