אם יש מקום אחד במדינה שבו לא אמורות להיות פרצות - זו לשכת ראש הממשלה. דווקא שם, כך מתברר, הפרצות לא רק נוצרו אלא התקבעו, והפכו לחלק משגרת העבודה. פרשות קטארגייט והבילד אינן עוד שרשרת של טעויות נקודתיות. הן מצביעות על כשל עמוק, כזה שאי אפשר להסבירו רק ברשלנות. ייתכן שמדובר בשילוב מסוכן של התרשלות, בחירת מאבקים וריצוי הדרג הבכיר - שילוב קטלני שמייצר מציאות שבה שומרי הסף מפסיקים לשמור.
בלשכת ראש הממשלה פעלו שני יועצי תקשורת מהמעגל הקרוב ביותר לנתניהו ללא סיווג ביטחוני תקף. לא מדובר בתקלה טכנית. אחד מהם נכשל בבדיקת פוליגרף ונקבע שאינו יכול לקבל סיווג. השני החל תהליך בדיקה ביטחונית אך הפסיק אותו מיוזמתו, ולא התייצב לפוליגרף לאחר שהבין אילו שאלות עשויות להישאל, בין היתר בנוגע לקשרים עם גורמים זרים ולניגודי עניינים.
שני האנשים הללו לא עמדו מחוץ לדלת. הם השתתפו בדיונים רגישים, נחשפו למסמכים מסווגים, הצטרפו לסיורים רגישים וליוו את ראש הממשלה בפגישות עם גורמי ביטחון ומדינה. כל זה התרחש לעיני כל: לעיני אנשי הלשכה, לעיני הממונה על הביטחון במשרד ראש הממשלה, ולעיני שירות הביטחון הכללי. ואף אחד לא עצר. אף אחד לא שאל: מי אתם, ומה אתם עושים כאן?
כאן עולה טענה ראשונה, וחמורה: רשלנות השב"כ. לא רק בכך שאיפשר ולא מנע משני עובדים ללא סיווג ביטחוני את המשך החשיפה למידע רגיש, אלא גם בכך שעצם הפסקת תהליך בדיקה ביטחונית על ידי מי שנדרש לה לא עוררה חשד מיידי. במדינה מתוקנת, אדם שמתחיל תחקיר ביטחוני ואז מחליט שלא להשלים אותו, אינו ממשיך בשגרה כאילו לא אירע דבר. כאן זה קרה.
הטענה השנייה נוגעת לממונה על הביטחון במשרד ראש הממשלה. זהו תפקיד שתכליתו אחת: למנוע מצבים כאלה בדיוק. אלא שכאשר סביבת העבודה מנוהלת בשיטת "ריצוי הבוס", וכאשר ברור מי הם האנשים שראש הממשלה חפץ ביקרם - הממונה על הביטחון בוחר להעלים עין, להעדיף הימנעות מחיכוך על פני אכיפת ההוראות והכללים. לא מפני שאינו יודע, אלא מפני שהוא מבקש לרצות את אדוניו או שהוא בוחר את מלחמותיו.
מכאן מגיעה הטענה השלישית, אולי האבסורדית מכולן: ההסתתרות מאחורי השאלה האם מדובר בעובדי מדינה או לא. הטענה שלפיה עובד מדינה חייב בבדיקה ביטחונית, אך מי שאינו עובד מדינה רשאי להסתובב בלשכת ראש הממשלה ללא בדיקה אינה לקונה חוקית, אלא היגיון הפוך. אם כבר, מי שאינו עובד מדינה, שאין עליו מנגנוני משמעת פנימיים, חייב בבקרה מחמירה יותר. אחרת מתקבלת מציאות שבה המעמד הפורמלי קובע את רמת הביטחון, ולא רמת החשיפה למידע.
גם אם כל החשדות הפליליים בפרשה היו מתפוגגים מחר בבוקר, עצם נוכחותם של אנשים ללא סיווג ביטחוני בלשכת ראש הממשלה הייתה פסולה מלכתחילה. והתוצאה קשה במיוחד: בזמן מלחמה, בלשכת ראש הממשלה פעלו שני אנשים שלא עברו סיווג כנדרש, אשר בדיעבד מתברר כי לא רק הועסקו על ידי מדינה זרה המוגדרת כמדינת אויב או בצורה מעודנת מדינה מסוכנת - אלא פעלו מטעמה. לא בשוליים, לא בטעות, אלא בלב מוקד קבלת ההחלטות של מדינת ישראל.
מכאן עולה הטענה הרביעית והאחרונה, שאין ממנה מנוס: הפרשה הזו מחייבת חקירה עמוקה, לא רק של המעורבים הישירים, אלא גם של המנגנונים שאמורים היו לעצור אותה. אך מיד מתעוררת השאלה הקשה באמת - מי יחקור את מי שאמורים היו לחקור בזמן אמת, ובחרו שלא?
והמסקנה עצובה, מפחידה ומסוכנת: מדינה שאינה מגינה על שומרי הסף שלה, מגלה בסוף ששומרי הסף הפסיקו להגן עליה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי, היה בעבר הכתב הצבאי של עיתון דבר