שנתיים אחרי טבח השבעה באוקטובר, רב-סרן ד' עדיין מתקשה להשתמש במילה "בית" בלי לעצור לרגע. היא גדלה ביישובי העוטף, בת למשפחה ששורשיה נטועים בדרום דורות אחורה. ילדות של שדות פתוחים, חדר אוכל קהילתי, הליכות בשבת בערב בלי פחד. כל זה, לדבריה, "נצרב מחדש בצבע אחר".
ביום שבו פרצה המתקפה, היא כבר הייתה קצינה מנוסה בחיל האוויר. מאחוריה תשע שנות שירות, תפקידים מבצעיים, אחריות כבדה מגיל צעיר. כמה ימים קודם לכן סיימה לימודים, יצאה לחופשה קצרה, וחזרה למקום שבו תמיד הרגישה הכי בטוחה: המשפחה ביישובי העוטף.
"המקום הכי טוב לחופשה זה להיות בבית", היא אומרת. "לא העליתי בדעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאחווה את הבית כמו שהכרתי אותו".
את בוקר המתקפה של השבעה באוקטובר העבירו בני המשפחה יחד, בממ"ד. שעות ארוכות של חרדה, חוסר ודאות ורעשים מבחוץ. המחבלים התקדמו שכונה אחר שכונה. בשלב מסוים, הם הגיעו גם לבית שלהם.
"שמענו יריות מתוך הבית", היא משחזרת. "אנחנו בממ"ד ואבא בסלון. שומעים ירי ואין שום דרך לדעת מה קורה. אתה לא יודע אם מחבלים נכנסו, אם מישהו נפגע, אם זה נגמר".
אביה, חמוש בנשק אישי, יצא להגן על המשפחה. "זה נשמע לא הגיוני. אדם לא צעיר מול מחבלי הנוחב'ה החמושים. אבל זו הייתה המציאות". הדילמה הקשה ביותר, היא מספרת, הייתה האם לסגור את דלת הממ"ד או להשאיר אותה פתוחה. "אם נסגור, אולי לא נשמע אותו אם הוא פצוע. אם נשאיר פתוח, אולי מחבלים ייכנסו. בסוף השארנו פתוח. החלטה של חיים ומוות".
ד' מספרת כי בשלב הזה היא ידעה כי גם חטיפה לעזה היא תסריט אפשרי, והמחשבות החלו לאחר שהתמונות והסרטונים בטלגרם החלו לזרום. בשל תפקידה הבכיר היא הבינה שחטיפה לא באה בחשבון. "לעזה אנחנו לא יכולים להגיע בחיים, ככה חשבתי. אני קצינה בחיל האוויר, אחי אחרי שירות צבאי ארוך כקצין והבנו שזה הולך להסתיים פה. ידענו שאנחנו נכס כחיילים חטופים, גדלנו ליד הגבול ואנחנו מבינים מה זה אומר".
אחרי דקות שנראו כמו נצח, האב חזר. "הבנו שאנחנו לא יכולים לצאת החוצה. לא יכולנו לראות אותו, רק התפללנו שהכל יהיה בסדר".
המשפחה נשארה יחד עד החילוץ, כמעט יממה שלמה לאחר תחילת המתקפה של מחבלי החמאס על יישובי העוטף. "לא היה לנו אוכל, בקושי מים, עם מה שיש הסתדרנו. הייתה לנו גם כלבה שהייתה מקסימה, היא רדפה אחרי המחבלים שנכנסו אלינו הביתה. לאחר כמה ימים היא חזרה אלינו, אך מתה בעקבות מה שחוותה. הטראומה הייתה גדולה עליה, היא הייתה מאוד צעירה".
"הדבר הראשון שחיפשתי זה את השמיים"
כשהצליחו לצאת סוף סוף מהבית, הדבר הראשון שרס"ן ד' עשתה היה להרים את הראש. "הסתכלתי אל השמיים. הייתי יום שלם בתוך ממ"ד ונחנקנו כבר. חיפשתי מטוסים. זה המקצוע שלי. רציתי להבין מה קורה באוויר".
מעל יישובי העוטף חגו מטוסי קרב, מסוקים, וקולות ירי נשמעו מכל עבר. "הלכתי לישון בחדר שלי והתעוררתי לעולם שבו הבית מוקף כלי טיס ולחימה. זה היה בלתי נתפס".
חמישה ימים אחרי הפינוי לים המלח, היא חזרה לשירות. "זה היה המקום היחיד, חוץ מהבית, שהרגשתי בו שייכות. ידעתי שאני חייבת להיות שם. נלחמים על הבית שלי. פתאום כולם יודעים מה קרה ביישובי העוטף. אנשים מסתכלים עליך אחרת, שואלים, מתעניינים. ואני עוד לא הספקתי להבין בעצמי את גודל האירוע".
ובכל זאת, היא נשארה. המשיכה לשרת, וממשיכה גם היום לעשות מילואים אחרי השחרור, יום או יומיים בשבוע. במקביל, היא חולמת להיות זמרת, ולומדת גם כסטודנטית לתואר שני במדיניות ציבורית. "זה עמוס בטירוף", היא מודה. "אבל זה נותן משמעות".
הכאב, לדבריה, לא נמצא רק בזיכרון של אותו יום, אלא גם במה שאבד אחריו. "כל זיכרון מהילדות ביישובי העוטף קיבל שכבה נוספת. זה כבר לא רק זיכרון יפה. זה זיכרון עם כאב".
כיום ד' מתגוררת ברמת גן, באקלים שונה לגמרי, מהבית בו גדלה בקיבוץ בעוטף. "הדברים הקטנים הם אלו שהכי חסרים. ארוחות משפחתיות בחדר האוכל, מפגשים אקראיים עם כל הקהילה, הליכה בשדות בלי לחשוב פעמיים. אלה דברים שאין להם תחליף במרכז הארץ".
בניגוד אליה, הוריה חזרו לביתם המשופץ בקיבוץ. "עדיין יש מלחמה כאן בניגוד למה שלפעמים חושבים. הם שם ואני כאן. הם עדיין לא מרגישים בטוחים, אבל הם חיים ביישוב ומשתקמים".
לפני כשנה, יצאה כחלק ממשלחת צה"לית לפולין, כנציגת חיל האוויר. בתחילה סירבה בשל הקושי הגדול שעברה עם פינויה מבית המשפחה בדרום.
ד' הייתה שם בעבר כחלק ממשלחת בית הספר בפולין, אך הפעם הרגישה משהו שונה לגמרי. "הרגשתי שעברתי מספיק. אמרתי לעצמי שאולי דווקא בגלל מה שעברתי, חשוב להיות שם. לראות שיש דרך לקום. שיש לנו מדינה. הביקור היה מטלטל ורצוף טריגרים. המדריך אמר: 'תדמיינו שמעירים אתכם באמצע הלילה, אומרים לקחת תיק קטן ולעזוב הכל'. וזה בדיוק מה שקרה לנו".
עבור חברי המשלחת של חיל האוויר, רבים מהם לוחמים או בני משפחות שכולות, זה היה רגע של חיבור עמוק. "עמדנו במקום הכי נורא בהיסטוריה היהודית, אחרי שחווינו משהו נורא משלנו, ואמרנו לעצמנו: אנחנו כאן. יש לנו מדינה".
היום, רב-סרן ד' לא מדברת על חזרה עיוורת. "אני רוצה לגדל ילדים ביישובי העוטף, אבל רק אם אדע שהם בטוחים. הביטחון שלנו לא מובן מאליו. אסור לנו להיות נאיבים. זה לא אומר לחיות בחרדה, אבל כן להבין שהמציאות השתנתה".
"העולם חייב לדעת מה קרה כאן. גם מי שחושב שהוא אוהב אותנו. גם הקהילות היהודיות בעולם. ככל שמתרחקים מהאירוע, קשה יותר להבין. זה סיפור של דור שלם, של יישובי העוטף, ושל מדינה שלמדה בדרך הקשה שצריך להגן על הבית, כל יום מחדש. בסוף, שרדתי כדי לספר".