הצעתו של ח"כ אריאל קלנר להקמת ועדת חקירה ממלכתית-לאומית, כפי שהוא מכנה אותה, או בשמה העממי והמדויק יותר - ועדת הטיוח, איננה סתם עוד מהלך פוליטי. זהו עוד סיבוב של הסכין שננעצה בליבנו בשבעה באוקטובר, וממשיכה להסתובב מאז, יום אחר יום.
כדי להתחיל, ולו במעט, לאחות את הפצע שמדמם כבר 809 ימים, חייבים להתקיים שני תנאים בסיסיים: עלינו להשיב את רן גואילי לקבורה באדמת ישראל, ועלינו להקים ועדת חקירה ממלכתית אמיתית - לא פוליטית, לא תלויה - כמתחייב מהחוק ומהמסורת ארוכת השנים של מדינת ישראל. כל אפשרות אחרת פוגעת באמון הציבור וביסודות הדמוקרטיים שעליהם נשענת המדינה.
המחשבה שהאחראים לטבח הנורא ולהפקרה המתמשכת הם שימנו את מי שיחקרו אותם היא מחשבה בלתי נסבלת: ההוא שישב בסוכה בחווארה בזמן שחיילי צה"ל שומרים עליו, בעוד מחבלי חמאס פושטים ללא הפרעה על הקיבוץ בו גדלתי, רוצחים, שורפים, בוזזים וחוטפים - גם את אמא שלי; ההוא ש"לא העירו אותו", לא רק באותו הלילה הוא לא התעורר, אלא שנים קודם לכן; ההוא שבזמן שאמא שלי, בת 84, מועברת מרכב לרכב ברצועת עזה, אמר: "חטופים, בני ערובה, שבויים - להתעלם"; אלו שהצביעו נגד כל עסקת שחרור, בזמן שיקיריהם מוגנים בבתים חמים ובטוחים; וכל מי שהיה בעמדת קבלת החלטות בתקופה שלפני הטבח.
ההחלטה הזאת מעוררת בי את הטראומה, שמלווה בבחילה וחרדה עמוקה מפני העתיד. מדינת ישראל כבר ידעה מחדלים בעבר, אך כדי שאוכל להמשיך לגדל את ילדיי כאן גם אחרי המחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה - עליו להיחקר באופן נוקב, יסודי ובעיקר - אובייקטיבי. זה לא יכול לקרות כל עוד השותפים בקבלת ההחלטות בזמן הטבח מעורבים בבחירת הוועדה החוקרת.
ועדת החקירה שתקום תצטרך לחקור לא רק את מה שהוביל ליום הנורא בתולדותינו, ואת מה שארע בו, אלא גם את מה שמתרחש מאז, ב־809 הימים שחלפו מאז ובכל מה שיקרה עד שישוב החטוף האחרון. אבל לא פחות חשוב מכך, היא חייבת לחקור גם את הכשל המדיני המתמשך. דו"ח מבקר המדינה לאחר מלחמת צוק איתן קבע כי "פסילתן על הסף של חלופות מדיניות מנעה מחברי הקבינט לשקול אותן ולדון בסיכוייהן ובסיכוניהן". כיצד קרה שבכל השנים שלאחר פרסום הדו"ח ועד השבעה באוקטובר לא נבחנה ברצינות אף חלופה מדינית?
הכשל הזה אינו מקרי. "חוק חלופות מדיניות תחילה" ביוזמת תנועת נשים עושות שלום אינו חוק שעוסק בהחלטות חירום או ביציאה למבצעים, אלא מבקש לחייב את הדרג המדיני והביטחוני, בעיתות שגרה, לבחון ולהציג חלופות מדיניות ארוכות טווח. הצעת החוק הזו נדחקה במשך שנים לשוליים. לא משום שקבעה עמדה, אלא דווקא משום שדרשה דיון. גם ההתעלמות מהצעת החוק היא חלק מאותו מחדל מתמשך של היעדר מדיניות.
קל הרבה יותר היה לנהל את הסכסוך: להזרים כספים קטאריים, להשתיק את הגזרה, לצאת מדי פעם לסבב קצר שגבה מחיר בעיקר מתושבי העוטף השקופים. כך טיפלו לאורך שנים בסימפטומים, לא בשורש הבעיה - הסכסוך הישראל-פלסטיני, במקום להפוך כל אבן בחיפוש אחר פתרון מדיני שיכול היה, אולי, למנוע את האסון.
ועדת חקירה ממלכתית קום תקום, על אפם וחמתם של כל השותפים למחדל. אנחנו, נפגעי ונפגעות הטבח, יחד עם רוב אזרחיות ואזרחי המדינה, נדאג לכך. אבל עלינו גם לוודא שהיא תחקור לא רק את המחדל הביטחוני - אלא גם את ההתנהלות המדינית המופקרת שהובילה אליו.
הכותבת היא בת קיבוץ ניר עוז, בתה של פדויית השבי דיצה הימן וחברת נשים עושות שלום