יש אסונות שמכים בהפתעה, ויש אסונות שנבנים לאט, לבנה אחר לבנה, תוך שהאחראים להם עומדים מולנו, מדברים אלינו, מבטיחים, מסבירים - ואנחנו מתרגלים. האסון שבו אנחנו נמצאים עכשיו שייך לסוג השני. הוא לא נפל עלינו מהשמיים. הוא לא נולד ביום אחד, וגם לא בשבעה באוקטובר. הוא תוצר של תהליך ארוך, עיקש, כמעט שיטתי, של פירוק מבוקר: של מוסדות, של נורמות, של אמת, של אחריות.
אותי זה לא הפתיע. מהרגע שבו האיש הזה נחת כאן, בסוף שנות השמונים, אחרי שעיצב לעצמו זהות חדשה - גם ביוגרפית וגם פוליטית - היה ברור לי שלא מדובר בעוד פוליטיקאי ימני מן השורה, כזה שאפשר לדון או להתווכח איתו. מהרגע שבנימין נתניהו חזר מארצות הברית, אחרי שכבר הבין איך עובדת דמוקרטיה אמריקאית מבפנים, ואיך אפשר לשחק בה, היה ברור שהוא מביא איתו משהו אחר לגמרי: תפיסה שלטונית שאין בה מחויבות לדמוקרטיה, אלא שימוש בדמוקרטיה לצרכיו.
כבר אז אפשר היה לזהות את הדפוס: רטוריקה מבריקה, אנגלית מושלמת, כישרון נדיר למסגור מציאות, ובעיקר - הבנה עמוקה של הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור הישראלי. לא פחד כאירוע רגעי, אלא פחד כמצב תודעתי מתמשך. לא איום קונקרטי, אלא תחושת מצור קבועה. וכשאתה מצליח לשכנע ציבור שלם שהוא נתון במצור תמידי - אתה לא צריך אחריות, לא צריך אמת, ולא צריך תוצאות. אתה צריך רק להיות "המגן". או יותר מזה - למצב את עצמך כ"מגן", כ"מר ביטחון", גם אם אתה אחראי לאסון הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
כאשר נתניהו נבחר לראשות הליכוד, יצחק שמיר - איש קשוח, נטול אשליות - זיהה את זה מיד. "מלאך חבלה", הוא קרא לו. לא קללה, אלא אבחנה. שמיר הבין שנתניהו לא בא להנהיג תנועה אידיאולוגית, אלא לפרק אותה ולהרכיב במקומה מבנה חדש: לא מפלגה, אלא כת. לא ציבור חושב, אלא קהל מאמינים. לא הנהגה, אלא פולחן אישיות.
מכאן ואילך, השיטה עבדה כמעט ללא תקלות: הסתה במקום ויכוח, שיסוי במקום דיון, אלימות מילולית כתחליף למדיניות. שקר לא ככשל, אלא ככלי עבודה. ספין לא כאמצעי חירום, אלא כאסטרטגיה קבועה. כל משבר - הזדמנות. כל ביקורת - בגידה. כל שומר סף - אויב. הוא חי מזה, מהשקרים, מהנוכלויות, מהספינים (קראו בקרוב בספר החדש שלי, "האמת על השקר").
זה לא היה מקרי. זה לא "הסתבך לו". זה נבנה. בעקביות. במשך עשרות שנים. רצח יצחק רבין היה הרגע שבו אפשר היה לעצור. לא באמצעות נקמה, אלא באמצעות אמת. חקירה אמיתית, עמוקה, חסרת פחד, של פשעי ההסתה, ההמרדה, השיסוי. ניסיון כן להבין איך חברה דמוקרטית מגיעה למצב שבו ראש ממשלה נרצח על ידי אזרח יהודי, מתוך אמונה משיחית ותחושת לגיטימציה ציבורית.
אבל זה לא קרה. המערכת כולה - פוליטית, משפטית, תקשורתית - החליטה "לא לפתוח פצעים". חקרו רק את כשלי האבטחה. את השוליים הטכניים. את מה שלא מאיים באמת על מוקדי הכוח. כך נולדה האשליה שאפשר להמשיך הלאה בלי לשלם מחיר. וכשאין מחיר - ההתנהגות חוזרת, וביתר שאת.
מאותו רגע, הדרך לדיקטטורה לא הייתה קפיצה, אלא מדרון. כל שלב נראה סביר יותר מקודמו. כל חריגה הוצגה כזמנית. כל פגיעה בדמוקרטיה הוסברה כהכרח ביטחוני, כתגובה לאיום, כ"אין ברירה". וכך, לאט לאט, נשחקה ההבחנה בין אמת לשקר, בין עובדה לדעה, בין ביקורת לבגידה.
כך נראית דיקטטורה מודרנית
בשנים האחרונות תחתיו המדינה החלה להתנהל יותר ויותר כמו ארגון פשע: נאמנויות אישיות במקום כללים, פחד במקום חוק, שתיקה במקום אחריות. פרשות כמו הצוללות, אסון מירון, אסונות אזרחיים וביטחוניים - כל אחת מהן יכלה להפיל ממשלה במדינה מתוקנת. כאן הן נבלעו ברעש הרקע. ועדות קמו, מסקנות נכתבו, אשמים סומנו - ושום דבר לא קרה. האחריות תמיד נעצרה מדרגה אחת לפני למעלה.
ואז הגיע האסון הגדול מכולם. מחדל שאין לו תקדים, בעוצמה, בהיקף, במשמעות ההיסטורית שלו. אסון שצריך היה לסיים קריירות פוליטיות באותו יום. אסון שדרש שתיקה, לקיחת אחריות, פינוי הדרך לחקירה אמיתית.
אבל האיש שעמד בראש המערכת בזמן האסון - לא רק שלא לקח אחריות, אלא פעל מיד כדי לוודא שאיש לא יבדוק אותה באמת. לא התפטר, לא פרש, לא הקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. להפך: פיזר רעש, הקים ועדות על כל דבר חוץ מהדבר עצמו, מרח את הזמן, בלבל את הציבור, ויצר תחושה של "כולם אשמים". ובזמן שאנשי לשכתו הקרובים עבדו עבור קטאר, שמימנה את חמאס, הוא נעזר בהם להפיץ את מסרי השטנה שמשרתים את אותו - ואת חמאס. שוב, אותה סימביוזה חולנית.
במקביל, מתקדם מהלך חקיקתי שיטתי, מתוחכם, מסוכן, שמחסל את הדמוקרטיה לא באמצעות טנקים ברחובות, אלא באמצעות חוקים "חוקיים". פגיעה בבית המשפט, ריסוק שומרי הסף, החלשת התקשורת, נרמול אלימות שלטונית. הכול עטוף בשפה של ריבונות, משילות, רצון העם. הכול נעשה לכאורה "לפי הספר".
כך נראית דיקטטורה מודרנית. לא צעקנית, לא צבאית, אלא משפטית. לא הפיכה, אלא שחיקה. לא ביום אחד, אלא בהדרגה - עד שיום אחד מתעוררים ומגלים שאין לאן לחזור.
ומי שמאמין שהפתרון יבוא מבפנים - מטעה את עצמו. המערכת סגורה. הכוח מרוכז. האינטרסים ברורים. שום דבר לא יזוז בלי לחץ אזרחי אמיתי. לא הפגנה סמלית, לא מחאה מנומסת, לא "ליל גלנט" משודרג. מרי אזרחי. השבתה מוחלטת של המשק. צעדה המונית לירושלים. סירוב אזרחי לשחק במשחק.
זו לא קריאה לאלימות. זו קריאה להצלת הדמוקרטיה. ההיסטוריה מלמדת שמדינות לא נופלות ביום אחד - הן נרדמות לתוך נפילתן. ואנחנו כבר מנומנמים מאוד.
זו הקריאה האחרונה, לא כי אוהבים דרמה - אלא כי אין עוד זמן. המדרון כבר תלול. השאלה היחידה שנותרה היא לאן נמשיך לגלוש, והאם מישהו עוד יעז למשוך בבלם.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין