פסוק אחד מספר ויקרא זועק אלינו בימים האחרונים. אני מקווה שהוא זועק גם אל מנהיגי הציונות הדתית, צוותי החינוך, המנהיגות הרבנית, אבות ואימהות: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
זו לא סיסמה מודרנית ולא פרשנות ליברלית, זו לא קריאה של השמאל הרדיקלי - זו מצווה מהתורה. מצווה שמטילה חובה מוסרית בלתי מתפשרת לא לעמוד מנגד כשהעמית חוטא, כשהחברה מתעוותת, כשחטא האלימות הנורא מתרחש דבר יום ביומו.
אני כותבת כאישה דתיה, שומרת תורה ומצוות, שלא יכולה להתעלם מהדם שנשפך בין עצי הזית. אני מביטה בימים האחרונים במה שמתרחש בגבעות של הגדה המערבית באלימות, בהתפרצויות השנאה, בהצתות ובתקיפות ומתקשה להבין: למה נשמעים כל כך מעט קולות התנגדות מתוך המחנה. למה רק מעטים ממובילי החינוך והקהילות קוראים קריאה וקורעים קריעה?
שוב ושוב נשמע הטיעון שמדובר בכמה נערים סוררים. אולי כך היה המצב לפני 15-20 שנה. היום כבר מדובר בתופעה, בדור של צעירים שחונך על שפה דתית אך איבד את המצפן הרוחני. נערים שמדקלמים פסוקים אבל לא הפנימו את משמעותם. שמכסים את פניהם בטלית בבוקר, ובערב מתחבאים מאחורי מסכת סקי. שהמצח שלהם עוטה תפילין בזמן תפילת שחרית, ויוצאים בעזות מצח על רכבי השטח שקיבלו, כדי לעקור ולהכות. בלבם אין יראת שמיים אלא תערובת של פחד, כעס ותחושת עליונות. הם רומסים את צלם האלוהים שבאדם, יהודי ולא יהודי, גבר או אישה, צעיר או מבוגרת. ויותר מכך הם רומסים את צלם האלוהים.
מי שמכיר את התורה, יודע עד כמה היא רגישה לכבוד האדם. כל אדם. "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", אלימות איננה דרך של תורה. פגיעה בחפים מפשע איננה "אהבת הארץ". חילול שבת לשם נקמה איננו "קנאות". זה עיוות של הקודש, לא ביטוי שלו.
והנה, במקום שהמנהיגים הרוחניים של הציונות הדתית יתייצבו באומץ, יש שתיקה. האמיצים הם מעטים. לעיתים ניתן לשמוע מילים רפות, גינויים מהוססים, לא תמיד מתוך לב הקהילה, לא מבימת בית הכנסת. במקרים הרעים נשמע הצטדקות או הכחשה ובמקרים הנוראיים תמיכה מהוססת. אבל התורה איננה מאפשרת שתיקה. היא מחייבת תוכחה. היא דורשת אחריות. היא מזהירה "ולא תשא עליו חטא" - כי מי ששותק מול עוול, נושא חלק מן החטא עצמו.
אין מנוס מלקבוע כי זו בעיית המפתח של הציבור הציוני-דתי. בדיוק כפי שראשי הציבור הערבי נדרשים להתמודד עם תופעת האלימות והפשיעה ההורגת בתוכם, כך גם הרבנים, ראשי הישיבות והמנהיגות המובילה של הציונות הדתית חייבת להתגייס בכל הכוח. זו לא משימה צדדית, זה צו השעה. עם כל הכבוד לרשימת בעיות הדור שראינו בחומרי התעמולה של המפלגה המתקראת "הציונות הדתית", בהשוואה למשל ל"בעיית הרווקות המאוחרת" או לצרכים של "ההתיישבות הצעירה".
ואם שואלים מאיפה מתחילים, התשובה פשוטה: בחינוך. בגני הילדים, בבתי הספר, בשיחות סביב שולחן בתי ההורים, בדברי התורה בבית הכנסת, בערמות השבועיות של עלוני השבת. שם צריך לדבר על מוסר, על חסד, על כך שאין קדושה בלי אחריות. ללמד שהשכן הפלסטיני איננו אויב אלא אדם, שגם הוא נברא בצלם אלוהים. שנער יהודי לא מרים יד על קשישה, ולא מצית אש ולא עוקר עצים. אם לא נתחיל שם, נמשיך לגדל דור שיחשוב ששנאה היא מצווה ושהאלימות היא שליחות.
אני יודעת שקל יותר להטיף לאחרים. הציונות הדתית אוהבת להציג את עצמה כמגדלור מוסרי של החברה הישראלית - אבל מגדלור אמיתי לא בורח מן האור שהוא מטיל על עצמו.
הגיעה העת להפסיק לפחד מנוער שמזלזל בהוריו, מוריו ורבניו, ולהתחיל לפחד מהשאלה הקשה באמת: איזו תורה אתם מנחילים? איזו יראת שמיים?
זה מסר לכל רב ומחנכת ולכל הורה בציונות הדתית: הוכח תוכיח את עמיתך. זו לא סיסמה, זו אחריות. ומי שאיננו עושה זאת נושא את החטא על כתפיו.
הכותבת היא סמנכ"לית הקרן החדשה