חוק הגיוס, כפי שהוא מנוסח כיום, אינו נשען על מציאות אלא על אמונה. אמונה שהחרדים רוצים להתגייס אם רק יסדירו את מעמד לומדי התורה ויוקמו מסגרות מותאמות. אמונה שהם ידווחו אמת. אמונה שאגף כוח האדם ומשרד הביטחון יאכפו את החוק. אמונה שמה שנכתב בחוק - גם ייושם בפועל. שרשרת האמונות הזו כבר הופרכה בעבר, ועל כן השם שצריך לתת לה היא: קונספציה.
מדוע דווקא מילואימניקים ציונים דתיים, ימניים, שמבינים את חשיבות יציבות הקואליציה ויודעים שתהליכים עמוקים לוקחים זמן, מתנגדים לחוק הזה? משום שכל גורם שהחוק נשען על שיתוף הפעולה שלו הוכיח לאורך השנים שהוא אינו פועל, ולעיתים אף אינו רוצה לפעול, להשגת מטרתו.
החרדים, כציבור, אינם רוצים להתגייס. הם אומרים זאת בגלוי. אין הנהגה רבנית שם שקוראת לגיוס, והמחיר החברתי של חרדי מתגייס גבוה מכל סנקציה שמופיעה בחוק. ערך החרדיות נתפס כמקודש, והצבא - כאיום עליו. מכאן שאין בסיס להניח שינוי פנימי אמיתי שיבוא מיוזמתם.
החוק מחמיר את הבעיה כשהוא מעניק פטור על בסיס הצהרה בלבד. ההיסטוריה מלמדת שכאשר קהילה דתית מבקשת להגן על ערך מקודש, היא מוכנה גם לעקם את האמת. אין בכך האשמה מוסרית - אלא הבנה אנושית של מנגנון הגנה תרבותי.
הדברים אינם נאמרים מהשערה. במהלך הקמת חטיבת חשמונאים התקיימו שיחות עם משגיחים וראשי ישיבות חרדיות, ורוב דרישותיהם נענו - התאמות, תנאים, מסגרות ייעודיות. ואף על פי כן, גם מלחמה קיומית וגם התאמות חסרות תקדים לא יצרו שיח פנימי בקרב ההנהגה החרדית על חובת הגיוס אצלם, אפילו לא עבור מי שאינם לומדים תורה בפועל.
אם ערך החיים עצמו לא גבר על ערך החרדיות בזמן מלחמה, אין סיבה להניח שערך אמירת האמת יגבר עליו בשגרה. לכן חוק המבוסס על הצהרות אינו פתרון - אלא אשליה. והאמונה שהוא יביא לשינוי אמיתי אינה נאיביות - אלא קונספציה.
גם ההישענות על מנגנוני הבקרה של אגף כוח האדם ומשרד הביטחון היא חלק מאותה קונספציה. בפועל, למרות חוק מחייב, אין גיוס. כל בקרה שתלויה בגורם קואליציוני, כמו שר הביטחון, אינה רלוונטית כאשר שמירת יציבות הממשלה גוברת על יישום החוק. הקואליציה אינה אוכפת - והצבא פועל בהתאם.
המציאות הביטחונית מחייבת חשיבה אחרת. הגדלת הכוח הלוחם בטווח המיידי היא צורך דחוף, במיוחד לאור תפיסה ביטחונית ימנית (וצודקת) שמבקשת שליטה בשטח רחב ככל האפשר. חשיבה הגיונית פירושה ללמוד מההיסטוריה, לזהות מי נכשל ביישום הגיוס, ולהוציא אותו מהמנגנון. לא אגף כוח האדם, לא הדרג הפוליטי, ולא החברה החרדית עצמה צריכים להחזיק עוד בסמכות למתן פטורים.
במקביל, החוק חייב להתמקד בהרחבת השורות בצבא, ולא בהרחבת ההגדרה של "נשיאה בנטל" כך שגם לימוד תורה ייחשב ככזה, רק כדי לייצר תחושת שוויון מדומה. די. חלאס. חיכינו שנתיים לבשורה שלא הגיעה, ובינתיים האתגרים הביטחוניים גדלים על חשבון כוח האדם הקיים.
ניצחון מוחלט אינו מושג באמונות אלא בהחלטות קשות. הוא מחייב חשיבה רצינית, כואבת, ובעיקר כזו שמסתכלת על הטווח המיידי. חוק הגיוס הזה - אינו עושה זאת.
הכותב חבר בפורום המילואימניקים הדתי לאומי