הטבח המתרחש בעיר אל-פאשר בסודאן על ידי מיליציית ה-RSF גרם להפניית אצבע מאשימה לאיחוד האמירויות שתמכה בשנים האחרונות במנהיגה מוחמד חמדאן דגלו ("חמידתי"). אמנם, איחוד האמירויות נמצאת בעמדת מיעוט בסודאן עם התמיכה ב-RSF, אבל היא רחוקה מלהיות המדינה האחרונה שמעורבת במדינה השסועה והמדממת.
צבא סודאן, ה-SAF, שאחראי בעצמו לפשעי מלחמה, כולל אלימות מינית נרחבת, נתמך על ידי קטר, סעודיה, מצרים, טורקיה, איראן, סין, רוסיה (שהעבירה את תמיכתה מ-RSF ל-SAF) ועוד. כל המדינות הללו תמכו בצדדים עוד לפני פרוץ המלחמה, ורובן סיפקו אמצעי לחימה, רחפנים וציוד טכנולוגי מתקדם שמשמשים היום למלחמת האזרחים. במבט אובייקטיבי זה, אין שחקן "נקי" בסודאן. אנואר גרגאש, יועץ נשיא האמירויות, התוודה ב"דיאלוג מנאמה" לפני שבועיים ש"במבט לאחור, עשינו שגיאה קריטית" כששני הגנרלים הסודאנים הדיחו את הממשלה האזרחית, ופתחו במלחמת אזרחים, והדגיש כי כולם עשו טעות כאשר המשיכו בתמיכה זו. חוקרים ומדינאים אמירתיים כבר מאמצים נרטיב המתכחש לתמיכה ב-RSF.
מבלי להיכנס לגאו-פוליטיקה הסבוכה של המעורבות הבינלאומית בסודאן, נראה שאיחוד האמירויות משלמת היום מחיר ציבורי כבד על תמיכתה בחמידתי. הקמפיין המתנהל נגדה כיום ברשתות, ומציג אותה כמדינה האחראית לטבח באל-פאשר, סוחף לא מעט אישי ציבור, אקטיביסטיים ופוליטיקאים בעולם, ואינו מותיר את האמירתים אדישים.
בניתוח הקמפיין ברשתות, עולים כמה מוטיבים מעניינים: ראשית, הקמפיין נראה מתואם, ממומן ומובל על ידי גורמים חזקים, במיוחד לאור הזינוק המטאורי שלו בזמן קצר ואחידות המסרים. שנית, האופי של הקמפיין דומה מאוד לקמפיינים שנוהלו נגד ישראל בזמן המלחמה, במוטיב החרמות ואפילו במשפיענים שמובילים אותו. גרטה טונברג פרסמה כרוז שקורא "חביבי, תחרים את דובאי" וההאשטג #boycottuae הפך לאחד הטרנדים הפוליטיים החזקים ב-X ובאינסטגרם. לאחרונה, הרשתות היללו אתלט מאוריטני שכביכול פרש מתחרות מול יריבו האמירתי לאות הזדהות עם סודאן, למרות דיווחים שלמעשה פרש בגלל פציעה.
שלישית, הגורמים שמריצים את הקמפיין נגד האמירויות משתייכים ברובם לזרם דומה שלמדנו להכיר, מתרבות ה-ווק, אקטיביסטים, חוקרים ואינטלקטואלים שמופעלים על ידי קטר והמונים שנסחפים אחרי שיח של צדק, מוסר ורגש, מבלי להתעמק בפרטים. ד"ר אנדראס קרייג, הנקשר לקטר בדרכים רבות, הוא מהקולות הבולטים שתוקפים את איחוד האמירויות. הטיעונים שלו מחברים אותנו לנקודה הרביעית והחשובה, והיא העובדה שמרבית התוכן של הביקורת נגד האמירויות כולל את המילים ישראל, ציונים ונורמליזציה, למרות שישראל אינה במוקד הפעם.
בפוסט אחד, כתב קרייג כי הטיעונים של משכילים אמירתים שמאשימים את האחים המוסלמים במצב בסודאן הם "כמו שישראל קוראת לכולם חמאס", ובפוסט אחר כתב ש"איחוד האמירויות הערביות מנסה לשכפל את המודל הישראלי של שקר, הסחה והכחשה בסודאן...בניגוד לישראל, לאיחוד האמירויות הערביות אין קהל עוקבים אורגני והיא מטיפה לתיבת התהודה שלה". כל זאת, בזמן שהוא מפרסם מאמרים ביקורתיים פסאודו-אקדמיים נגד איחוד האמירויות בפלטפורמת Middle East Eye של קטר, שבעצמה מעורבת בסודאן. כמו טונברג, גם קרייג היה ידוע בטון האנטי-ישראלי החריף שלו בתקופת המלחמה בעזה.
התגובות לפוסטים שלהם מעניינות לעיתים יותר מהפוסטים המקוריים, בהן אפשר למצוא זרמי עומק לעוינות כלפי לאמירויות. רבות מהמתקפות הללו עטופות בשפה של מוסר וצדק, ואם יש נרטיב שאיחוד האמירויות רגישה לו במיוחד הוא המצפן המוסרי שעל בסיסו היא שואפת לפעול. במשך למעלה מעשור איחוד האמירויות מקדמת כמדיניות מוצהרת את ערך הסובלנות (אל-תסאמח) והמתינות בדרכים שונות. דווקא בנקודה הזו, איחוד האמירויות מוצאת את עצמה מותקפת שוב (תימן) ושוב (עזה) ושוב (סודאן). שיח זה כולל גם מאות נאצות כלפי האמירויות וישראל, בשיח רגשי ודתי, וכינויים שונים כשהבולטים בהם היא "ציונים" או "אוהבי יהודים". זהו מאגר רגשי טעון שמצטבר כבר שנים סביב תהליך המודרניזציה המואץ של האמירויות והקו המדיני שבו בחרה כאשר התקרבה לישראל.
אופי המתקפה על האמירויות בעקבות האירועים בסודאן היא דוגמה נוספת לעומק המחיר שהיא נאלצת לשלם על הנורמליזציה עם ישראל, לצד מחיר שהיא משלמת על הסיכונים במדיניות החוץ הפרו-אקטיבית שלה באזור. בחמש השנים האחרונות היא מתמודדת עם ביקורת ציבורית שעולה ויורדת בגלים גבוהים, ומסבה לה פגיעה תדמיתית קשה.
חשוב לציין שהקשר עם ישראל קידם את מעמדה האסטרטגי של האמירויות במזרח התיכון ובעולם המערבי, ושיפר את יכולות התמרון שלה באזור, למשל בעדיפות ובהובלה שקיבלה בחזית הסיוע ההומניטרי בעזה. המבצע ההומניטרי חסר התקדים שלה בעזה הטיב משמעותית את האופן בו היא נתפסת בקרב אזרחים פלסטינים, כפי שאנו רואים במסרים ששולחים כיום עזתים לסודאנים. מסר אחד כזה נשלח מהצעירה העזתית הודא אל-קאסם כשכתבה "שנתיים של תמיכה של האמירויות בנו באוויר, בים וביבשה, ואחרי שנתיים הם באים לשכנע אותנו שאיחוד האמירויות הערביות היא זו שהורגת את עמנו בסודאן! העצה שלי לעם הסודאני: אל תעשו את אותה טעות שעשינו במשך 17 שנים, בגדנו באיחוד האמירויות ואז התביישנו מהם".
השבוע, בזמן שהיא עומדת תחת ביקורת חריפה, ההנהגה האמירתית בחרה להוציא הודעת גינוי לישראל על "ההסתערויות החוזרות ונשנות על חצרות אל-אקצא, הפרובוקציות של מתפללים והתקיפה על מסגד בכיפל חרס". ספק אם רוב הישראלים שמעו על האירועים הללו. במקביל, הדגיש בשבוע שעבר אנואר גרגאש שמדינתו אינה מתכוונת בשלב זה להצטרף לכוח הייצוב בעזה, אף על פי שהרעיון לגבש כוח כזה התגבש באבו דאבי. שני המהלכים הללו אינם מנותקים, והם יכולים להעיד על הצורך של איחוד האמירויות לייצר מרחק מישראל, בין אם בהפניית חצים והבלטת הביקורת שלה ובין אם בנסיגה ממעורבות באזור, שעלולה להסתיים שוב כחרב פיפיות.
מנקודת המבט הישראלית, חשוב לזהות את הרגע שבו אחת השותפות הקרובות ביותר מוצאת את עצמה תחת מתקפה פוליטית וציבורית שמערערת את תחושת הביטחון שלה. הנהגה ישראלית אחראית צריכה לסמן לאמירויות שהיא יודעת להתנהל ברגישות מול מצבים שבהם היא מבקשת ליצור מרחק זמני, תוך המשך תמיכה שקטה.
הכותבת היא חוקרת מדינות המפרץ באוניברסיטת חיפה ובמיינד ישראל