מספר ההרוגים שובר שיאים? יאללה בלגאן: הממשלה מארגנת מסיבה

הנה שניים מהנושאים שמונחים בבוקר הזה על שולחנה של הממשלה: סגירת גלי צה"ל ומינויה של מירי רגב לשרה האחראית על חגיגות יום העצמאות, כפי שהיה בשנים שעברו.

נתעלם לרגע מהשאלה הנכונה: נו, בזה הם מתעסקים עכשיו? ונניח שזכותה של הממשלה לעסוק גם בעניינים אזוטריים, אפילו בשעה שיש לכאורה דברים דחופים יותר העומדים על הפרק.

עכשיו הבה ננסה לדמיין את הדיון סביב שולחן הממשלה, למשל בסוגיית גלי צה"ל. האם יהיה שר סביב השולחן שיטען בזכותה של התחנה להוסיף ולהתקיים? האם מישהו יאתגר את מדיניותו של ראש הממשלה ששר הביטחון שלו (שבכל פעם שבה הוא מרים מעט את ראשו הוא סופג חבטה באפו מעיתון מגולגל), מוציא עתה אל הפועל?

האם מישהו ישאל מדוע דווקא עכשיו, עת גובר הצורך בערוץ קשר של הצבא אל האזרחים, נוכח הפגיעות הקשות בעורף במלחמה מול איראן (שאולי תתחדש בקרוב)? האם מישהו יזכיר לחיוב את התהליך המבורך שעבר על התחנה שהייתה בעבר הומוגנית מדי?

לכ"ץ יש לכאורה ממצאי ועדה שקבעה שיש לסגור את התחנה. למה לכאורה? מפני שהייתה זו ועדה פיקטיבית, שדיוניה חשפו את עומק הבורות ולפעמים אף את גסות הרוח של חבריה.

ככל שנחשף יותר אודות אופן פעולתה של הוועדה, מתקבל הרושם שקודם כל התקבלה החלטה לסגור את גל"צ - ורק אחר כך הציצו מן החדר שבו נתקבלה ההחלטה אל המסדרון, כדי לבדוק מי יכול "להשלים מניין" כדי שההחלטה תקבל מראית עין של תקינות.

יתרה מזו, הוועדה מונתה כמעט מיד לאחר שוועדה קודמת, בראשות הרמטכ"ל הנוכחי, אייל זמיר, דנה בנושא בכובד ראש וקיבלה החלטה אחרת לגמרי.

האם משהו מההליך הפסול הזה יעורר ולו דיון קל סביב השולחן, או שמא יינשאו שם כמה נאומי-חנופה שוחרי פני פריימריז, שלאחריהם תיערך הצבעה שתאשר פה אחד את ההחלטה?

אפשר כמובן להתדיין ברצינות על שאלת הפעלתה של גלי צה"ל, שהיא חלק מפס הקול של המדינה (מה שלא אומר בהכרח שהיא חייבת להתקיים), אבל לאיש לא הייתה כוונה לערוך דיון שכזה. אפשר כמובן גם להחליט על סגירתה, אבל חוסר הרצינות שמאפיין את קבלת ההחלטה, מלמד על תהליכי קבלת ההחלטות בממשלתו השישית של בנימין נתניהו.

ועכשיו, חברים רגע שכולו "עוצמות של התחדשות". מה, לא קמתם בבוקר הזה בתחושה של עוצמה מתחדשת או לחילופין, חדשנות עוצמתית? כמה לא פטריוטי מצדכם! ובכן, "עוצמות של התחדשות" היא הסיסמה שנבחרה לחגיגות 78 שנים למדינת ישראל, שהממשלה תתבקש היום להפקיד בידי מירי רגב.

הטלה (גם אם מדובר בהטלה-חוזרת) של משימה כה רבת כבוד על השרה רגב, היא כמעין אות הצטיינות. משמע, ראש הממשלה שרק על פיו יישק דבר סביב שולחן הממשלה, מעתיר כבוד על השרה, ששוב תזכה לפוקוס התקשורתי הנלווה לטקס יום העצמאות.

זו הזדמנות טובה לבחון את פועלה של שרת התחבורה והבטיחות בדרכים. לגבי תחבורה, נדמה שאין מה לחדש: אין זה משנה כלל איך הגעתם בבוקר הזה לעבודה - ברכב הפרטי או בתחבורה הציבורית, אתם יודעים שמצבה בכי רע.

לא נפקוד את כל עוונות הפקקים בישראל על ראשה של השרה רגב, אלא רק נשאל כמו ששואלים אוהדים של קבוצת כדורגל מדשדשת, שמייחלים לראות שינוי לטובה, הרבה לפני שהם מצפים לתארים: האם הבחנתם בשיפור תחת מירי רגב? האם הוקל לכם מעט בפקק - ולו ברמה של חמש דקות? סביר להניח שהתשובה היא "לא".

כלמה לא? כי השרה החרוצה אך נכנסה למשרדה החדש-ישן וכבר הפשילה שרוולים והחלה לעסוק במשימה החשובה מכל" לא רווחתם של משתמשי הדרך בישראל, אלא בחירתה מחדש במקום גבוה ברשימת הליכוד לכנסת.

כך לכאורה באה לעולם שיטת ה"רמזור" הנפסדת שנחקרת עכשיו במשטרה (ספק אם ברצינות הראויה, בכל זאת כולנו זוכרים מי השר הממונה על הגוף החוקר).

אז נניח לרגע לתחבורה ונעבור אל הכותרת השנייה שבשמו של המשרד עתיר התקציבים: בטיחות בדרכים. כאן כבר לא צריך לשאול מהן תחושות הציבור, כי למרבה הצער העדות לחידלון מתבטאת במספרים ברורים. קרוב ל-450 עדים אילמים, חללי המלחמה על הכביש מתקבצים תחת חלונה של השרה. האם הם מככבים בסיוטי הלילה שלה?

האם משהו מזה יעמוד לנגד חברי הממשלה, שיישבו סביב השולחן, ינשנשו אולי משהו, ילגמו מבקבוק המים שמונח לפניהם ויאשרו פה אחד את מינויה של שרת הטקס?

האם יהיה ביניהם גיבור בן חיל שיבקש את רשות הדיבור ויאמר: אדוני ראש הממשלה, מדוע אתה חושב שיש להעניק דווקא לשרה שבתקופתה שבר מספר הנספים על הכביש שיא של 20 שנה ושהצטיינותה היחידה הייתה בנסיעות ממושכות לחו"ל, את הכבוד שבניהול טקס יום העצמאות?

אתם מחייכים עכשיו, נכון? כי גם כאן ברור לכל שלא תהיה אפילו מראית עין של דיון. שוב, אולי ייאמרו כמה מילות חנופה, מס שפתיים לנושא "עוצמות של התחדשות" - ואולי אפילו זה לא.

החיוך קופא על השפתיים: מירי רגב תמשיך לחגוג על חשבוננו, לחלק תפקידים בטקס כמו מורה בבית הספר היסודי לתלמידיה, אזרחים תמימים ימשיכו למות במספרים מבהילים על כבישי ישראל. ספרו להם על "עוצמות של התחדשות".

רגב כמובן היא רק דוגמה לדרך שבה מתנהלים רוב משרדי הממשלה ומינויה לשרת הטקס הוא לא יותר מעדות לדרך שבה מתקבלות החלטות סביב שולחן הממשלה: בלי דיון, בוודאי שבלי דעה שכנגד. לכל היותר כמה רפליקות שהושחזו מראש כדי שיודלפו מאוחר יותר לכתבי חצר שיוליכו את הבשורה אל המתפקדים.

ועוד לא נכתבה כאן מילה על הקו המחבר בין שתי ההחלטות, לכאורה בנושאים פעוטים: הרצון לשלוט במידע שיגיע לציבור. הרצון של הממשלה לשלוט בנרטיב הוא ברור. הבעיה היא שקיים פער בלתי נתפס בין המציאות בשטח לבין הסיפור שהיא הייתה רוצה שנאמין לו.

מה עושים כדי לצמצם אותו? דרך אחת היא לעשות למען אזרחי ישראל, משהו שממשלת האין-אונים הזאת פשוט לא מסוגלת לו. אם כך הפתרון האחר הוא לעדן במעט את שיקוף המציאות לציבור דרך התקשורת. אז מחליטים לסגור את גל"צ ומקווים שהסגירה תתבצע, אחרי כל העתירות לבג"ץ, עוד לפני הבחירות - הנה, פחות כלי תקשורת שעלול לתווך לאזרחי ישראל מציאות עגומה.

הדרך השנייה היא סיפורי נפלאות אודות איזה תהליך התחדשות מופלא (ועוצמתי!) שעובר על כולנו, תהליך שתוצאתו המיוחלת נמצאת כבר ממש מעבר לפניה, כפסע מאיתנו, ממש כמו "הניצחון המוחלט" שהיינו אמורים להשיג כבר לפני כשנה וחצי, אבל בושש מלהגיע.

שתי החלטות שהן כביכול לא מאוד חשובות תקבל הממשלה היום בישיבתה. שתיהן תתקבלנה פה אחד: תחנת שידור שליוותה את ישראל משנותיה הראשונות תחדל מלהתקיים (או תוסיף להתקיים בחסדי בית המשפט), שרת הקטל בכבישים תהיה אחראית על המסיבה הלאומית.
אלה פניה של ממשלת ישראל, זהו פרצופה של המדינה.