המשטרה לא יודעת לקרוא - וגם לא ללמוד

הכתובת הייתה כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה, אך במשטרה לא ידעו לקרוא אותה. יותר סביר שלא רצו לקרוא אותה. זה לא חדש שהמשטרה מפירה חוק או שפועלת בניגוד להוראות בתי המשפט, או בניגוד לנהלים שלה עצמה, או שלא פועלת על פי כללים מוסריים ברורים לכל.

בתחילת שנות ה-70 רבו התלונות נגד המשטרה. מפכ"ל ער וחכם, שאול רוזוליו, הורה להקים את מערך בדיקת תלונות הציבור בתוך המשטרה. יותר מאוחר הוקמה יחידה נפרדת בתוך מערך תלונות הציבור המשטרתי לבדיקת תלונות אזרחים על שימוש בכוח. תלונות נגד שוטרים חשודים בעבירות פליליות נחקרו, אם נחקרו, על ידי חוקרים מיחידותיהם. כך זה נראה. שילוב של שני גורמים הביא להקמת מפלג חקירות פנים (מח"פ) לחקירת עבירות פליליות של שוטרים: המלצות ועדת שימרון מ-1978 ומפכ"ל ישר דרך, חיים תבורי. אולם, עולם כמנהגו נוהג ובכירי המשטרה שמו רגליים למח"פ, בעיקר כאשר החשודים היו קציני משטרה בכירים. הח"מ שירת ביחידה זו, ונכח בעצמו במקרים בהם קצינים בכירים ניסו ולעיתים הצליחו לשבש חקירות של היחידה. (למשל, ניצב איים עלי במעצר, כאשר נודע לו על מעצר של קצינה וחוקר ממחוזו. ניצב גילה לקצין בכיר, שנגדו מח"פ ניהלה חקירה, על האזנת סתר חוקית לטלפון שלו. ניצב אסר עלינו לעצור לחקירה ניצב משנה חשוד בשוחד, רק כי הוא קצין בכיר. אלו רק מקצת מעלילות הגבורה של הקצונה הבכירה במשטרה).

לימים, מי שהייתה ראשת המפלג והח"מ העבירו למבקרת המדינה מסמכים על מעשים אלו. המבקרת, מרים בן פורת, העמיקה את הבדיקה ופרסמה דו"ח קשה על מצבן של חקירות השוטרים. פעם נוספת היה צורך במפכ"ל אמיץ וחכם, יעקב טרנר, כדי להוציא את היחידה מהמשטרה, ולהעבירה לפרקליטות ולתרום את כל תקני היחידה ותקנים נוספים להקמת מח"ש. דו"ח נוסף של המבקרת על ריבוי מעצרים לא חוקיים ומיותרים, תרם לחקיקת חוק המעצרים ב-1996, שבו קוצצה סמכות קציני משטרה לעצור חשודים מ-48 שעות ל-24 שעות ולהטלת מגבלות נוספות על מעצרים. חשיפה בתקשורת הביאה לגילוי שימוש לא חוקי ברוגלות, קרוב לוודאי תוך הטעיית בתי המשפט, ולהקפאת השימוש בהן עד לתיקון חוק האזנות סתר. (החוק לא תוקן עד היום והמשטרה אינה יכולה להיעזר ברוגלות בחקירת פשעים בכלל ופשעים חמורים במיוחד, כי השר לביטחון לאומי מסרב לכלול בו סמכות להשתמש ברוגלות בעבירות של שחיתות, כדוגמת שוחד, שהעונש המירבי עליו הוא 10 שנים).

בשנים האחרונות, שוב המשטרה עושה שימוש לא חוקי ומוגזם בסמכויות העיכוב והמעצר. המשטרה עיכבה ועצרה אלפי אנשים ללא עוול בכפותיהם, בניגוד לחוק ותוך הפרת הנהלים הפנימיים של המשטרה עצמה. חלק ניכר מהעצורים ומהמעוכבים היו בני העדה האתיופית וערבים. לאחר שכמעט כל המעצרים והעיכובים הללו לא הניבו כתבי אישום, בג"ץ דרש מהמשטרה לחדול מפעולות לא חוקיות כאלה ולחדד את נהליה.


זה היה ב-2019. המשטרה עבדה "מהר", והנוהל החדש פורסם ב-2022. אבל נייר זה רק נייר והנהלים הפנימיים של המשטרה הם רק בסיס להפרתם, וגם הפעם נעצרו אנשים ללא חשד סביר נגדם. נדרשה עתירה נוספת לבג"ץ, שהוגשה ב-2023. גם בג"ץ עבד הפעם "מהר", ובימים האחרונים, ב-14.12.2025 קיבל בית המשפט העליון את העתירה נגד הנוהל החדש, שהמשטרה עשתה אותו פלסטר. בג"ץ ביטל שני סעיפים בנוהל המשטרתי, שאיפשרו למשטרה לעשות פרופיילינג על בסיס גזעי והתירו לה לבדוק פרטים של אדם במסוף המשטרתי ללא קיום חשד לביצוע עבירה. פסק הדין קבע כי כדי לבקש מאדם להציג תעודת זהות צריך שיהיה לשוטר "יסוד סביר לחשד" שהאדם עבר או עומד לעבור עבירה, ואין להסתפק ב"חשש" בלבד. כן, הורה בית המשפט למשטרה לשלם הוצאות לעותרים.

ומה עכשיו? פעם נוספת יחודדו הנהלים, שזה קוד ל"חזרה למקום הפשע"? מוטב שהמפכ"ל וחבר בכיריו יציצו מדי פעם בראי. הם יראו כיצד, לפי כל הסקרים (חוץ מאלו שהמשטרה עורכת) יורד אמון הציבור במשטרה, כלומר בהם. כל פעם מחדש, המשטרה כורתת את הענפים עליהם היא יושבת. אחר כך, בכירי המשטרה בוכים שמקצצים להם את הסמכויות ומאשימים את בתי המשפט בכישלונותיהם.

הכותב הוא קרימינולוג, ניצב משנה (בדימוס) שכיהן כסגן ראש היחידה הארצית לחקירות פשעים במשטרת ישראל