יריחו תחילה: יכול להיות שהרשות הפלסטינית היא כן הפתרון לעזה?

שתיים מן הידיעות הביטחוניות הבולטות של סוף השבוע, נקשרו שתיהן ליריחו - ושתיהן, איך לומר, קצת עמומות.

באחת סופר על צעירה ישראלית שנחטפה-לכאורה לשטחי הרשות, אך לא נאמר בדיוק מהן נסיבות העניין. אחרי כמה שעות שבהן נחשד שמדובר באירוע ביטחוני חמור, התברר שהנסיבות, כך לפחות על פי הדיווח, הן פליליות.

הידיעה השנייה גם היא מעט מוזרה: חייל ישראלי בשירות סדיר נעצר ביריחו על ידי המשטרה הפלסטינית, שהשיבה אותו לידי ישראל. גרסתו של החייל, כפי שדווחה בתקשורת, היא כי ביקש לערוך קניות במחיר מוזל, ואנו נוסיף: מחיר מוזל שהיה עלול לעלות לו (ולאחרים) ביוקר רב.

מלבד העובדה שהגיאוגרפיה (יריחו) מאחדת בין שתי הידיעות הנפרדות זו מזו, יש להן בכל זאת עוד מכנה משותף אחד: תפקודה של המשטרה הפלסטינית. זו מתגלה - ולא בפעם הראשונה - כמערכת שיש לה שיתוף פעולה הדוק עם צה"ל והמשטרה, שילוב שלא אחת מציל חיי ישראלים.

לא מדובר באגודה למען החייל או בנשות ויצ"ו: למשטרה הפלסטינית יש גם פנים אחרות. כולנו זוכרים בבעתה את הלינץ' ברמאללה (בדיעבד, הקדימון הנאמן ביותר לזוועות 7 באוקטובר) שהתרחש בתחנת המשטרה. כולנו היינו עדים למקרים שבהם נשק שניתן לכוחות מקומיים למטרות שיטור, הופנה נגד חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים ויהודים.

אלא שלצד אלה התקיים ומתקיים שיתוף פעולה הדוק בין מנגנוני הביטחון של ישראל והרשות, כך שלמשטרה הפלסטינית מגיעה, לכל הפחות, "הנחת קטאר". כלומר: היא מורכבת.

זה הזמן להפנות את המבט מיריחו לעזה, לפחות כל עוד מתקיים בה מה שנראה כ"מכרז" להקמת כוח שיטור בינלאומי. מכרז שנדון לכישלון. למה כישלון? כי ברור לנו שיש רק שני סוגים של חיילים שיילחמו באמת במה שנראה כמו רצון של חמאס להוסיף ולמשוך בחוטים בעזה: הראשון הוא חיילי צה"ל, שספק רב אם יותר להם לחזור ללחימה.

לא מדובר רק בענייני לחץ בינלאומי שעלולים להפוך כל לובש מדים לחשוד בפשעי מלחמה (לפחות במדינות אירופה), אלא גם במחירים שמדינת ישראל תיאלץ לשלם בעד המשך הלחימה.

האופציה השנייה, להבדיל מחיילי צה"ל, היא כוחות פלסטיניים. בל נשלה את עצמנו: גם פלסטינים "מתונים" עם או בלי מירכאות, אינם אוהדי ישראל, בלשון המעטה. מצד שני, יש להם תכונה חיונית מאוד: הם מתעבים את חמאס לא פחות.

לנו יש חשבון דמים עם חמאס, ששיאו 7 באוקטובר? גם להם יש חשבון פתוח מאירוע השתלטות חמאס על עזה, במהלכו רצחו מחבלי הארגון את אנשי הפתח.

הם עוינים את ישראל? זה נכון, אבל המאבק שלהם פרגמטי יותר, נטול ממד של קיצוניות דתית, והדבר היחיד החשוב לעניינו: המוטיבציה שלהם להשתלט על עזה תהיה גבוהה יותר מאשר זו של כל חייל או"ם, בין אם הוא מבלגיה או מאיי פיג'י.

זאת ועוד: אם המאבק שלהם בחמאס יצליח, מה טוב. אם ייכשל, נוכל לפחות להראות לעולם שחמאס אינו תנועת שחרור לאומי לגיטימית, כפי שגורסות, למרבה הצער, לא מעט מדינות מערביות.

על הרקע הזה נראית ההתעקשות הישראלית להימנע מהכשרתה של המשטרה הפלסטינית ככוח ישלוט בעזה ביום-שאחרי, תמוהה עוד יותר. ממש המשך ישיר לאיוולת שריפדה את חמאס במאות מיליוני דולרים במזוודות הכסף, רק כדי שיישמר כאלטרנטיבה קיצונית לאבו-מאזן.

נכון שלא מדובר בפתרון מושלם. העניין הוא שלדבר על עזה במונחים של "שלמות", זה קצת נאיבי. מתאים אולי ליכולת השיפוט הילדותית של סמוטריץ', שעדיין חולם על ייהוד עזה, אבל לא למדיניות מעשית של מדינה ששואפת להסדר פרגמטי.

אין צורך להשלות את עצמנו שהאינטרס של כוח שיטור שיתבסס על חיילי הרשות הפלסטינית יהפוך להגנה על חיי יהודים, אבל כמו שנוכחנו רק בסוף השבוע הזה, כאשר יש לשני הצדדים אינטרס משותף, יש שיתוף פעולה שיכול להציל חיים.

לכן הגיע הזמן שנפסיק להשתעשע במחשבה שהעולם יישר את שורותיו לימין ויאפשר לנו לסיים את העבודה (בכנות, ספק אם אפילו צה"ל מסוגל) או לחילופין, שיקום איזה כוח רב לאומי שיעשה הוקוס-פוקוס ויגרום לחמאס להניח את נשקו. כוח שיטור פלסטיני, עם זיקה למשטרה הפלסטינית הפועל בטחי הרשות ומטעמה, הוא אולי לא אידיאלי, אבל הוא הרע במיעוטו.