אוחנה עומד במקום הראשון בסקרים - את נתניהו זה לא מדאיג

ראול לאטורה, ראש הפרלמנט של פרגוואי, לא התלבט הרבה, למעשה לא התלבט בכלל, כשאמיר אוחנה הציע לו לפגוש את בנימין נתניהו בבית המשפט, בהיעדר הזדמנות אחרת בלוח הזמנים. דע לך, אמר אוחנה לאורחו הדרום-אמריקני, שזה יהיה ביקור שנוי במחלוקת שעשוי לעורר סערה.

כאמור לאטורה, שהיה להוט לפגוש את נתניהו, לא היסס. יש משפט אצלנו שאומרים במצבים כאלה, אמר לאוחנה, אתה יכול לשתות קפה ואתה יכול לשתות חלב, אבל אתה לא יכול לשתות את שניהם. עליך לנקוט עמדה ולבחור. בבחירה בין האופוזיציה הישראלית לראש הממשלה, בחר לאטורה בנתניהו.

צודק יאיר לפיד שאמר לאחר האירוע שמדובר בחרפה. בדבריו כיוון לפיד מן הסתם לנתניהו, שכביכול גרר את המנהיג הזר לעוד פרק במאבק הדה-לגיטימציה למשפטו, אולם מבדיקת לו"ז הביקור מסתבר שבאמת לא הייתה ברירה אחרת. ביום ראשון היה נתניהו יחד עם כל הממשלה ב"לו"ז חוץ", כלומר מחוץ ללשכות בירושלים ובתל אביב, כשביקר עם הממשלה בדימונה. ביום שני אמור היה אחרי המשפט להיפגש עם שליח הבית הלבן טום ברק ושגריר ארה"ב בטורקיה, ואילו לאוטרה אמור היה להמריא חזרה כבר בארבע אחר הצהריים.

לצערי לא נוכל להיפגש עם ראש הממשלה, בישר לו אוחנה, שליווה את הביקור לכל אורכו, וזאת מפני שהשופטים במשפטו סירבו לבקשתו לפגוש אותך ולבטל את יום הדיונים לשם כך. יחד עם זאת, ציין באוזניו, שלדעתו ראש הממשלה ישמח מאוד לראות אותו בבית המשפט. ושהיו מנהיגים שעשו זאת לפניו, ובראשם שגריר ארצות הברית מייק האקבי. לאוטרה כאמור הסכים מייד.

השניים הגיעו לבית המשפט, פגשו את נתניהו, שחש שביעות רצון גדולה מהאירוע, ושימשו כצפוי לעוד פרק במסע הדה לגיטימציה למשפטו, לזעמה של האופוזיציה שהחליטה בתגובה להחרים את ביקורו בכנסת.

התמיכה שמעניק אוחנה לנתניהו מוחלטת. זה לא דבר חדש. אבל עם הזמן נראה שיו"ר הכנסת הופך להיות אחד המקורבים הקרובים ביותר לראש הממשלה. האיש למשימות מיוחדות. זה שנתניהו סומך עליו בעיניים עצומות. נתניהו ואוחנה, החולשים על שניים משלוש רשויות המדינה, מדברים ומתואמים כמעט בכל דבר שעל הפרק. מהמאבק במשפטו, דרך התפיסה שיש צורך בשינויים בבית המשפט, ועד סמכויות נרחבות בוועדת החקירה הלאומית שנתניהו מעוניין להקים, המעניקה ליו"ר הכנסת מעמד-על בקביעת חברי הוועדה.

במילים אחרות: החוק החדש שהניח אריאל קלנר בתמיכה ועידוד נתניהו, שם במידה רבה את גורלו של ראש הממשלה בידיו של אוחנה. שכן החוק קובע שבמידה שלא תהיה הסכמה של 80 ח"כים על דמותם של חברי ועדת החקירה, בשל החרמת האופוזיציה שכבר הודיעה שלא תשתף פעולה עם החוק, תועבר סמכות קביעת ההרכב ליו"ר הכנסת. לא רבים הם האנשים שחיים בעולם הזה שנתניהו היה מסכים, מלכתחילה ומתוך בחירה, להפקיד את גורלו בידיהם. אוחנה הוא אחד מהם.

יו"ר הכנסת תומך תמיכה מלאה בחוק ועדת החקירה הלאומית ושולל מכל וכל ועדת חקירה ממלכתית שאת הרכבה קובע על פי החוק השופט יצחק עמית. לא רק בגלל הסמכויות שמעניק לו החוק החדש, אותם הוא מקווה שלא ליישם, וכולו תקווה שהאופוזיציה אחרי אישור החוק תבחר לציית לו ולבחור את נציגיה בוועדת החקירה, אלא כי מעבר לחוסר האובייקטיביות הבולט של עמית בסוגיות שונות שעל הפרק, לא נכון להפקיד את גורלה של הממשלה בידיו של מי שמצוי במאבק פוליטי עמה ומנסה להכשיל אותה בכל דבר. בסיטואציה של התנגשות בין הרשויות, לא יתכן שהרשות המבצעת תמנה את מי שמנסה להפיל אותה לקבוע מי יחקור אותה. זו לא תהיה ועדת חקירה אלא ועדת חיסול. זה אולי מה שהאופוזיציה מעוניינת בו ולכן היא נאבקת על עמית, אבל לא בטוח שזה מה שטוב למדינה כעת. יותר חשוב חקר האמת.

למרות שאוחנה במקום הראשון בסקרי הפריימריז, לרבות זה שפורסם ב"מעריב" לפני כשבוע, שנערך בקרב מתפקדי המפלגה, ראש הממשלה לא רואה בו איום כמו שהוא רואה בחלק מבכירי הליכוד. הוא ואוחנה משוחחים לעיתים כל שבוע, לפעמים יותר מכך, תלוי מה על הפרק.

היחסים בין השניים הולכים עוד אחורה. אוחנה יכול היה לבחור כמעט כל תפקיד בממשלה אחרי הבחירות האחרונות, והוא אכן כיוון את עצמו לתפקיד שר החוץ. הוא ידע שלהיות שר החוץ בממשלות נתניהו זה לא גליק גדול. הרי נתניהו מנהל בעצמו את המדיניות החוץ בארצות הברית, ברוסיה ובמדינות הסכמי אברהם. אז מה נותר לשר, כמה מדינות בבלקן ובאמריקה הלטינית? ובכל זאת, לשם כיוון אוחנה. לנתניהו היו תוכניות אחרות. אתה תהיה יו"ר הכנסת, אמר לו. שר אפשר לפטר. יו"ר כנסת אי אפשר. יתרה מכך, יו"ר כנסת שמסתכסך עם ראש הממשלה יכול להביא להפלתו. עם אוחנה ידע נתניהו שזה לא יקרה.

היום הוא לא מתחרט לרגע על כך שמונה לתפקיד. אוחנה הוא לא שר החוץ, אבל בכמה זירות מרכזיות הוא מצליח להשפיע ולהסביר את מדיניות הממשלה יותר ממרבית חברי הממשלה, בה הוא כלל לא חבר. כמו ארצות הברית למשל. בעוד שנתניהו ורון דרמר מתמקדים בעיקר בבית הלבן ובמשרדי החוץ וההגנה, אוחנה חורש את הקונגרס והסנט ועושה בהם נפשות למדיניות הישראלית. רק בשבוע שעבר ביקר בוושינגטון וערך בליץ פגישות עם שורה ארוכה של סנטורים, בזמן בו ישראל נמצאת בצומת מכריע לקראת המעבר לשלב השני בעזה, עוד בטרם הושלם השלב הראשון במלואו.

במהלך ביקורו בוושינגטון נפגש אוחנה עם יו"ר בית הנבחרים האמריקני מייק ג'ונסון. השניים השיקו מהלך בינלאומי נרחב של פנייה לוועדת פרס נובל בהמלצה להעניק פרס נובל לשלום לנשיא טראמפ. מסתבר שלא כל אחד יכול להמליץ על מועמד, אבל לנבחרי ציבור הדבר אפשרי. אחרי שהשניים חתמו על ההמלצה בכוונתם לפנות לראשי פרלמנט של עשרות מדינות שיצרפו את חתימתם ביוזמה חובקת עולם ותביא למספר חסר תקדים של ממליצים למועמד לפרס נובל לשלום. יש משמעות אדירה לכך שהמלך הונע דווקא בישראל ואין ספק שיקרב בין הבית הלבן, ובעיקר של העומד בראשו, למדינה היהודית.

"מי יחקור את החוקרים?", שאל שלט יתום שנתלה כחלק מקמפיין הליכוד, מייד אחרי נאום שנשא נתניהו בנובמבר 2019, אחרי ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום רגע לפני פתיחת הקלפיות בו אמר כי "הגיע הזמן לחקור את החוקרים". כמעט דבר לא נעשה מאז, בטח שלא בהקשר של משפט נתניהו, למרות שהגילויים היום על מה שנעשה אז מחרידים ומזעזעים בהרבה ממה שחשבו וממה שחשב נתניהו עצמו באותם ימים. אבל לא נעשה דבר גם ללא קשר לתיקי נתניהו. נכון להיום אין אף רשות חוקרת שיכולה לחקור ולבדוק חשדות שעולים נגד ראשי הפרקליטות, בעיקר פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

מה שלא עשה משפט נתניהו עשתה פרשת הפצ"רית. לפתע התחדד הצורך ברשות שתחקור את החוקרים, כלומר את בכירי הפרקליטים, תחילה במצב בו הם מצויים בניגוד עניינים ופועלים נגד האינטרס הציבורי לגלות את האמת, תוך ניצול סמכותם הבלעדית לעשות זאת. ולבסוף, באם יתברר כי הם חשודים בעצמם, אין מי שיתן את ההוראה לחקור אותם. שלא לומר לעצור או להחרים טלפונים ומחשבים, במידת הצורך. פשוט אין. המשטרה לא תיקח על עצמה לעשות זאת גם אם זה הדבר המתבקש. שהרי על גורמים בכירים פחות הם התרגלו שיש צורך לקבל אישור מפרקליט המדינה או היועמ"ש, אז ודאי שעל גורמים בכירים כמותם.

בעקבות הפרשה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק למינוי חוקר מיוחד בפרשות מעין אלה. הצעת חוק ותיקה יותר, שנולדה הרבה לפני פרשת הפצ"רית, היא הצעת החוק של משה סעדה, הקובעת כי מח"ש תופרד מהפרקליטות. מח"ש היא הזרוע הביצועית של הפרקליטות. יהיו שיקראו לה מליציה. היא מונחית ישירות על ידי פרקליט המדינה והיועמ"שית, שמהלכים באמצעותה אימים על שוטרים ולפעמים על אזרחים. למשל מקרה קובי יעקובי. נציב שירות בתי הסוהר לא אמור להיחקר במח"ש אלא במשטרה. הוא הרי לא שוטר. אבל די היה במעורבות של שוטר בפרשה כדי שגלי בהרב מיארה תנחה את הצבא הפרטי שלה לחקור גם אותו, למרות שבאופן טבעי אמור היה להיחקר במשטרה ולא במח"ש. אבל המשטרה לא לגמרי בידיים של בהרב-מיארה, ומח"ש לגמרי כן.

אם החוק של סעדה היה עובר, והוא כבר על שולחן הכנסת כמעט שלוש שנים אבל לא מתקדם, לא היה נוצר הפלונטר הנוכחי. מח"ש הייתה יכולה לחקור את היועמש"ית בלי שום חשש או ניגוד עניינים. בינתיים החוק של סעדה רוכך והוסר ממנו הסעיף שמאפשר למח"ש לחקור את הפרקליטות, אבל עצם הוצאת מח"ש ממנה תאפשר למשטרה לחקור בכירים בפרקליטות ללא חשש שיבולע להם. אם יש דבר אחד שמונע היום מהמשטרה להגיע ישירות לגלי בהרב-מיארה ועמית אייסמן, ולחקור אותם על מעורבותם, זה חשש ממח"ש שנשלטת כיום על ידם.

החשש במשטרה כה גדול עד שאת ההדלפות הרגילות שהתרגלנו לקבל בחקירות עם פרופיל תקשורתי גבוה כמו זאת, כולל פרוטוקולים שלמים, מי נעצר ומה היו תנאי המעצר, תרגילי חקירה, ופרטים על עימותים שנערכו בין נחקרים, הרי שבפרשה הזאת רב הנסתר על הגלוי. אין כמעט תדרוכים ואין הדלפות.

למעט החקירה הראשונה של הפצ"רית אחרי שחרורה מבית החולים, לא דווח אם נחקרה פעם נוספת (התשובה היא כן), לא דווח מה בדיוק אמר גל עשהאל, סגנה שהיה אמון על חקירת ההדלפה נגד הבוסית שלו, האם חקר ואיך חקר. לא ברור האם התובע נגד חיילי כוח מאה מעורב אף הוא בפרשה (התשובה היא כן). ולמעשה, המידע הכמעט יחידי שיוצא מחדרי החקירות, הטלפונים שהוחרמו - כולל זה שנמצא כביכול במצולות ים, זה שאין מידע מפליל שמגיע ליועמ"שית ושהחקירה אוטוטו מסתיימת ולכן לא צריך בכלל פרקליט מלווה כי תיכף יגיעו הסיכומים והכל יגמר ממילא.

אבל כל בר דעת מבין כי אלו הבלים מוחלטים. לבג"ץ הוגשו תצהירים כוזבים. מי שהגיש אותם היא גלי בהרב מיארה וצוות בכירי הפרקליטות החתומים על מסמכים אלה, שטוענים כי יש חקירה רצינית, וכי הפרקליטות מלווה כל צעד ושאל בה, ולבסוף קביעה חד משמעית כי לא ניתן לחקור את ההדלפה וכי ממילא אין היבטים פליליים בה. חקירה לא יכולה להסתיים בלי לעבור על כל שרשרת הפיקוד שעברה על התצהירים השקריים ואישרה אותם. בין אם עשתה זאת במזיד ובין אם בשוגג. תשאול חייב שיהיה, זה חלק בלתי נפרד מחקר האמת בפרשה. עד כה זה לא קרה. לכן כל ההדלפות על כך שהיועמ"שית לא מעורבת וכי החקירה עומדת להסתיים הם לא יותר מזריעת חול והמשך הטיוח בפרשה שטויחה עד זרה.

את החוק להוצאת מח"ש מהפרקליטות בג"ץ יתקשה לפסול. מדובר בקביעה חד משמעית של מבקר המדינה בדו"ח מיוחד שהוציא בנושא. על פי המבקר, המצב בו מח"ש נתונה כמחלקה בתוך הפרקליטות וכפופה ישירות לפרקליט המדינה והיועמ"ש הם ניגוד עניינים מובנה ומנהל בלתי תקין. בעקבות דו"ח המבקר מינה שר המשפטים ועדה מיוחדת להגשת המלצות ליישום הדו"ח. גם המסקנה שלה הייתה חד משמעית. מח"ש צריכה לצאת מהפרקליטות ובהקדם. עם אישור החוק, תאבד בהרב-מיארה את כלי הנשק העיקרי שלה, והמשטרה כולה תשתחרר סופית ממשטר האימים שהנחילה.

לפני כעשור רעדה הארץ. קמפיין אגרסיבי שטען כי הסכם הגז שמקדם נתניהו, במסגרתו יוכלו יזמים פרטיים לחפש גז בימה של ישראל תמורת נתח נכבד מהרווחים במידה שגז בכמות מסחרית אכן יתגלה, הוא בעצם "שוד הגז" וחלוקת משאב ששייך לכלל אזרחי המדינה לבעלי הון ואנשי עסקים. לא הואילו מאמציו של נתניהו להסביר כי ללא הסכם הגז פשוט יישאר בבטן האדמה, מאחר שישראל כמדינה לא יכולה לממן בעצמה את החיפושים והחפירות הנדרשות להוצאתו. הקמפיין הלך והחריף, תוך שימוש במילים קיצוניות ומתן תחושה לשחיתות ציבורית עצומה המתרחשת הרחק מעין הציבור.

מי שהובילה את הקמפיין הייתה יו"ר האופוזיציה דאז שלי יחימוביץ', כשהמסר שיצא ממחוזותיו באותם ימים היה כי אם מכירת הגז נועדה להעשיר יותר את העשירים, עדיף שלא יצא לאוויר העולם. אבל נתניהו התעקש. הוא ידע שכל אחת מרשויות המדינה הנוגעת לעניין, כולל כאלה שלא, יערימו כל קושי אפשרי וינסו לשים רגליים כדי לעצור את ההסכם. אבל ראש הממשלה הורה להמשיך ולהתקדם בכל זאת.

גם כשרשות השידור דאז החריפה את המאבק והקדישה לא פחות משני ימי שידורים מיוחדים נגד הסכם הגז המתגבש, עמד מולם נתניהו וקידם את ההסכם במרץ. באותם ימים התבטא בשיחות סגורות כי הסכם הגז הוא "קרב חייו", לא פחות. בעיני רוחו, הסביר, ראה את ישראל הופכת למעצמת אנרגיה, בדיוק כמו מעצמות הנפט האזוריות, חלקן אויבות ישראל, ולמעשה מחליפה אותן באנרגיה מבוקשת יותר, ירוקה יותר ומכניסה הרבה יותר.

ההסכם נחתם והחברות שחתמו עם הממשלה אכן מצאו גז בכמויות עצומות. חלק ניכר ממנו עבר ישירות לרשות המדינה, שסחרה בגז וגרפה הון. קופת החברות גם היא התעשרה במיליארדים, אולם התחרות על השוק הישראלי גרר ירידות מחירים בצריכת הגז הביתי.

השבוע חתמה ישראל על עסקת ענק עם מצרים, עליה הודיע נתניהו בהצהרה מפתיעה לתקשורת ביום רביעי, בסך 112 מיליארד שקלים, כ- 50 מיליארד מהם יגיעו לקופת המדינה. קולותיהם של המתנגדים נדמו לחלוטין, כשהתברר שחוץ מקמפיין ועוד מסרי הפחדה אנטי-ממשלתיים ריקים מתוכן, לא היה בהם מלכתחילה דבר וחצי דבר.