במאי 1948, עם הכרזת העצמאות, התחייבו מקימי המדינה כי עד חודש אוקטובר אותה שנה תהיה למדינת ישראל חוקה. הבטחה זו הייתה חלק בלתי נפרד מהחזון של האבות המייסדים להקים מדינה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה, החירות והשוויון. הרבה מים זרמו מאז בירדן, אבל למדינת ישראל עדיין אין חוקה.
מגילת העצמאות היא מסמך רעיוני חשוב שאין לזלזל בו, אך היא אינה מסמך משפטי מחייב. היא לא מגדירה את מבנה המשטר ושיטת הבחירות, אינה מסדירה את האיזונים בין הרשויות ואינה מעגנת את זכויות האזרחים. מדובר בהחמצה היסטורית, שהיא אחד הגורמים המרכזיים לחוסר היציבות הפוליטית, למשברים החוזרים ונשנים, להתנגשויות בין הרשויות ולאובדן אמון הציבור בכל מערכות השלטון.
בשנת 1999, עם הקמת מפלגת "ישראל ביתנו", אחד העקרונות המרכזיים במצע המפלגה היה כינון חוקה למדינת ישראל. באותה שנה הגשתי הצעת חוק יסוד: כינון חוקה. כשנה לאחר מכן הגשתי הצעת חוק יסוד: בית המשפט לחוקה, אשר תפקידו היה "לפסוק בכל נושא שבו מתעוררת שאלה חוקתית הטעונה הכרעה". יוזמות אלו נועדו לחזק את את המבנה השלטוני בישראל ולהכניס סדר בכאוס שנוצר בחסות ואקום ארוך שנים בתחום.
חוק יסוד בית המשפט לחוקה עבר בקריאה טרומית, אולם נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, יצא למלחמת חורמה נגד החוק והכשיל את המשך חקיקתו, בטענה שהמהלך יפגע בכוחו של בג"ץ. עצירת החקיקה היא בכיה לדורות. מהלך שכזה יכול היה למנוע התנגשויות רבות ולחסוך את הקרע העמוק שיצר הניסיון הכושל של הממשלה לשינויים במערכת המשפט.
אין לי ספק שאילו שני החוקים הללו היו מתקבלים, הכאוס השלטוני והמשפטי שבו אנו מצויים כיום היה נמנע. כיום אין כמעט אדם בציבור הישראלי שאינו מבין שאנו זקוקים לסדר חדש. אך הממשלה הנוכחית, במקום לתקן - מנסה להשתלט. מה שהחל כהצהרה על "רפורמה משפטית" הפך בפועל לניסיון שינוי של כללי המשחק באופן חד צדדי ותוך כדי המשחק. במקום סדר וצדק, אנו עלולים לקבל אנרכיה.
מאז ומתמיד האמנתי שיש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אולם יש לעשות כן אך ורק במסגרת כינון חוקה והקמת בית משפט לחוקה. המערכת המשפטית, כפי שהיא היום, אינה מושלמת בלשון המעטה והיא זקוקה לשינויים.
כדי למנוע הידרדרות במצב, יזמתי בשנה האחרונה מהלך לגיבוש מסמך עקרונות מוסכם לכינון חוקה למדינת ישראל. לשם כך רתמתי שלושה משפטנים בכירים: פרופ' אוריאל רייכמן, פרופ' דניאל פרידמן ושר המשפטים לשעבר משה ניסים. כל אחד מהם הוא אוטוריטה בפני עצמו בעולם המשפט, מגיע מרקע שונה ומייצג תפיסות עולם מגוונת.
שלושתם סמכו את ידם על מסמך העקרונות שגובש, שנועד לשמש בסיס למשטר מתוקן ויציב.
בעבר רבים וטובים פעלו בכנסת על מנת לקדם חוקה ללא הצלחה, ביניהם מנחם בגין ז"ל, ד"ר יוחנן בדר ז"ל, מיכאל איתן ז"ל ופרופ' מנחם בן ששון. המסקנה שלי היא שזה לא במקרה. לא נוכל לכונן חוקה בכנסת ולכן הדרך היחידה היא במהלך תלת שלבי:
- שלב ראשון: אימוץ מסקנות הצוות המקצועי בראשות פרופ' רייכמן, פרופ' פרידמן ושר המשפטים לשעבר משה ניסים.
- שלב שני: התחייבות של ראשי המפלגות שירכיבו את הקואליציה הבאה לתמוך בהצעה כפי שגובשה על ידי הצוות המקצועי.
- שלב שלישי: חקיקת חוק משאל עם לאישור כינון החוקה. במשאל עם תוצג לציבור שאלה אחת בלבד - האם אתה תומך בחוקה שגיבש הצוות המקצועי או לא.
זו הדרך היחידה להוציא את מדינת ישראל מהמשבר החוקתי שהממשלה הנוכחית יצרה ורק הולך ומחריף מידי יום.
אזרחי ישראל רוצים יציבות שלטונית ומוסדות מדינה שניתן לסמוך עליהם. מדינה אינה יכולה להתקיים ללא מסגרת חוקתית וללא כללי משחק ברורים, שאינם משתנים לפי גחמות של פוליטיקאים כאלה ואחרים. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הבין זאת היטב, והדבר בא לידי ביטוי בספרו מדינת היהודים: "אחת הוועדות הגדולות שעל האגודה למנותן, תהיה המועצה של משפטני המדינה. מחובתם יהיה להתקין חוקה מודרנית טובה ככל אפשר".
מקימי המדינה התחייבו לכך כבר ב־1948. כינון חוקה הוא תנאי ליציבות, ללכידות חברתית ולדמוקרטיה אמיתית. אני בטוח שהציבור יכריע - חוקה עכשיו.