כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מאשר את עסקת הגז עם מצרים, הוא לא רק מקדם מהלך אנרגטי כלכלי. הוא שולח מסר מדיני ברור לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: ישראל הקשיבה לך, ללחץ האמריקאי, והלכה איתו עד הסוף.
המצרים, מצדם, מיהרו להדגיש שמדובר באינטרס משותף לשתי המדינות - טענה נכונה כשלעצמה. אבל אם כך יש בקהיר התוהים: מדוע המהלך כולו אמור לכלול גם פגישה "היסטורית" בין נתניהו לנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי?
כאן נכנס הנשיא האמריקני דונלד טראמפ לתמונה. נשיא ארצות הברית היה רוצה לראות את נתניהו וא-סיסי נפגשים בפומבי - לא רק כהמשך להסכם שלום קיים, אלא כהוכחה חיה לכך ששלום במזרח התיכון איננו רק מסמך חתום, אלא תהליך פעיל. גם בין מדינות שיש ביניהן שלום, הידידות אינה תמיד ידידות אמת, וטראמפ מבקש להראות שהקשר הזה מתורגם לשיתוף פעולה ממשי.
המהלך משתלב היטב בתפיסת "השלום הכלכלי" שטראמפ מקדם: כלפי מצרים, כלפי לבנון, ואולי גם כלפי רצועת עזה בהמשך. זאת כחלק מהרצון האמריקאי להוציא אל הפועל את השלב השני בעזה, ולהכריז על מה שטראמפ רואה כ"כוח הייצוב בינלאומי" ו"מועצת השלום", עוד לפני הגעת נתניהו למאר-א-לאגו, שם הוא מבקש לאשרר את המהלך כולו.
במובן הזה, טראמפ היה שמח לראות גם את א-סיסי מגיע. אלא שבקהיר ממהרים לצנן ציפיות, ולא מאשרים שפגישה כזו אכן תתקיים. ועדיין, ייתכן שאישור עסקת הגז, למרות הכול - הוא סוג של גשר.
המצרים אינם ששים להעניק לנתניהו "מתנה" פוליטית, ערב מערכת הבחירות שכבר יצאה לדרך בישראל. הבחירות צפויות בנובמבר 2026, פחות משנה מהיום. ובכל זאת, לנוכח מכלול האינטרסים, ייתכן שבקהיר עוד יתרצו.
כי כאן הכול שלוב בהכול: עזה, מצרים, טראמפ המבקש להצטייר כמשכין שלום עולמי, ונתניהו - שמצד אחד רוצה להציג שמירה על אינטרסים חיוניים של ישראל, ומצד שני נתפס לעיתים, מאחורי הקלעים בוושינגטון, כמי שמאט תהליכים ואף כסרבן.
טראמפ, כלפי חוץ, כמעט שאינו מוציא את הביקורת הזו. לעיתים הוא אומר שנתניהו הוא "איש קשה", אך מיד מוסיף שיש לו הערכה לאנשים כאלה. ובינתיים, נדמה שהמציאות נשלטת על ידי אותם אינטרסים משותפים, שלובים זה בזה, שממשיכים להכתיב את הקצב - גם בירושלים, גם בקהיר, וגם בוושינגטון.