יש משהו מפוחד ב"מחנה השינוי". השמאל מתחפש למרכז. המרכז מתחפש לימין. אמירות ערכיות ברורות מעומעמות לצרכים פוליטיים. רוב חברי "ממשלת השינוי" מגמגמים בהקשר של שיתוף ערבים בקואליציה או נשבעים שהם נגד (ומה שוות השבועות האלו אנחנו כבר יודעים). למה זה רע?
ראשית כי הדבר הערכי לעשות הוא לשתף פעולה עם כל גורם הרוצה בשגשוגה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אפשר להתנגד למפלגה בגלל מצעה או מדיניותה או בגלל מנהיג שנפל בו דופי. לפסול מראש ציבור שלם בלי קשר לדעותיו ומנהגיו, זו גזענות מכוערת. דמיינו מפלגה יהודית באירופה, והודעה מראש של רוב מנהיגי המפלגות האחרות - שאיתה לא יישבו ולא יידברו, ללא חשיבות לדעותיהם ומנהיגיהם. בעצם לא צריך לדמיין. זה היה מצב העם היהודי לאורך 2,000 שנים. קראנו לזה אנטישמיות, ובצדק.
עכשיו הפספוס גדול במיוחד. אחרי עשרות שנים שחונות, קם לציבור הערבי בישראל מנהיג אמיץ בעל שיעור קומה: מנסור עבאס מגנה טרור מייד בקול ברור, בעברית ובערבית. עבאס מבין, בחוכמת המעשה, כי התערבות הציבור הערבי בקביעת מדיניות בקשר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני תגרום יותר נזק מתועלת - והודיע פומבית לא אחת, שיתמקד בזכויותיהם האזרחיות של הערבים אזרחי ישראל. עבאס עמד לצידנו, היהודים, בתדהמה אל מול זוועות 7 באוקטובר. בניגוד לציפיות החמאס, הוא ורוב מכריע של ערביי ישראל, נהגו תוך שמירת אמונים למדינה בתקופת המלחמה.
פסילת מפלגה ערבית, באשר היא, אינה רק כשל ערכי, אלא טיפשות מעשית. חכמינו, מהלל הזקן ועד לרב קוק, ציוונו לקרב רחוקים ולא להרחיק קרובים. מי שרוצה בשגשוגה של המדינה, חייב לרצות בשילוב הציבור הערבי כאזרחים שווי זכויות וחובות. בשלושים השנים הראשונות של מדינת ישראל היו מפלגות ערביות חברות בקואליציה דרך קבע. פעם שאלתי את שותפי, הימני בדעותיו הפוליטיות, מדוע הוא מקפיד לאכול במסעדה שבעליה ערביים? הוא התפלא על השאלה והשיב: "מי שרוצה שהערבים במדינת ישראל יהיו נאמנים למדינה וירגישו חלק ממנה, חייב לדאוג שתהיה להם פרנסה ויחס מכבד".
הוא התפלא, ואני התביישתי - התביישתי שחשבתי שדאגה לשוויון ולזכויות הערבים אזרחי ישראל, היא מונופול של הצד השמאלי של המפה הפוליטית. כל אלו הרוצים בשגשוגה של מדינת ישראל מקרב הציבור הערבי, צריך להרים על נס, לאמץ, לעודד ולקדם את השתלבותם ושגשוגם. פסילת החלק המתון של הציבור הערבי, אינו אלא עידוד של החלקים הקיצוניים והחתרניים. שני הצדדים הם של אותה המטבע. למרבה הכאב כולנו יודעים מה מולידה מדיניות של פסילת מתונים (יחסית) ועידוד, במזוודות כסף קטאריות, של קיצוניים.
אז למה אנחנו שומעים גמגום או הכחשות ממנהיגי הציבור שלנו, אם כל כך ברור ששילוב מפלגות ערביות מתונות בקואליציה הוא הדבר הנכון? כי יש איזו חוכמה של יחצ"נים כאילו מסרים מעומעמים מביאים קולות, או שצריך "להתחפש" כדי להעביר מצביעים בין הגושים. סבתי הייתה קוראת לחכמים כאלו "אובר חוכמים".
מי שמנסה להתחפש לימין קיצוני, לא ייבחר על ידי ימנים שיזהו את התחפושת, ובוודאי שלא ייבחר על ידי שמאלנים. שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות הכרחי לקידומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - הוא הכרח ערכי, מעשי ודחוף. מי שמפחד להגיד את זה בקול ברור משיקולי פופולריות כביכול - אינו מנהיג. מגיעים לנו מנהיגים שיובילו אותנו בדרך ערכית נכונה. מנהיגים שיוכלו לאחד את כולנו, לרתום אותנו לבצע את חובותינו כלפי המדינה, ולקבל ממנה את הזכויות המגיעות לנו. רק ככה יחד ננצח.
הכותב הוא שותף מייסד במשרד יגאל בורוכובסקי, יו"ר (משותף) של הפורום הארצי ליישוב סכסוכים בלשכת עוה"ד