טבח חנוכה בסידני לא היה רק אירוע מקומי מזעזע, אלא תמרור אזהרה בינלאומי ברור. תגובת מנהיגי יבשת אירופה הייתה מהירה ומלאת סולידריות. קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, אמר כי נותר חסר מילים והגדיר את הירי כמתקפה על ערכים משותפים. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הבטיח מאבק בלתי מתפשר באנטישמיות בכל מקום שבו היא מופיעה. ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, קרא להיאבק יחד בהתפשטות השנאה. ראשת ממשלת איטליה, ג'ורג'יה מלוני, הדגישה את נחישותה לשים קץ לכל צורה של אלימות ואנטישמיות, ונשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, הצהירה כי האיחוד האירופי מאוחד נגד אלימות, שנאה ואנטישמיות. אלה הצהרות חשובות וראויות, אך כאן בדיוק מתחילה הבעיה עימן.
ברמה ההצהרתית, אירופה מחויבת למאבק באנטישמיות. ברמה המעשית, המחויבות הזו אינה מתורגמת למדיניות אירופית אפקטיבית. במשך שנים נתפסת האנטישמיות, בעיקר כבעיה של אכיפה פלילית, עבירות שנאה, הסתה ולעיתים אלימות. זהו אמנם מענה חשוב, אך מצומצם. כאשר אנטישמיות מתפרצת לאלימות ממוקדת, מתוזמנת ובעלת מסר ציבורי, היא חוצה קו ברור והופכת לטרור. ההתעקשות לא לקרוא לה "מעשי טרור" איננה זהירות משפטית, אלא כשל תפיסתי עמוק של ההנהגות האירופיות.
מעשה הזוועה לו היינו עדים בסידני הוא פעולת טרור לכל דבר ועניין. הבחירה בערב חג החנוכה ובקהילה היהודית המקומית נועדה לייצר אימה רחבה הרבה מעבר לנפגעים הישירים. זהו היגיון הטרור, לפגוע במעטים כדי להפחיד רבים. מכאן נובע גם החשש המיידי והחמור מפיגועי חיקוי בעיקר באירופה. יבשת אירופה היא זירה מועדת לפורענות כזו, במיוחד כאשר האנטישמיות ביבשת נמצאת בעלייה חדה מאז טבח ה-7 באוקטובר. ניסיון העבר מלמד כי אירועים כאלה יוצרים השראה ומוטיבציה אצל מפגעים פוטנציאליים, והתגובה ההצהרתית הרכה של מנהיגי אירופה אינה מרתיעה אותם.
כאן נבחנת מנהיגות אמיתית. המאבק באנטישמיות באירופה חייב להיות בראש מעייניהם של המנהיגים, לא רק אחרי פיגועים ומעשי טבח, אלא בעיקר לפניהם. תגובה בדיעבד היא כישלון מערכתי כלל אירופי. מניעה מחייבת שינוי פרדיגמה עמוק. אנטישמיות אלימה איננה עוד תופעה חברתית בעייתית, אלא איום ביטחוני אמיתי. יש לשלב את המאבק באנטישמיות באופן מלא במסגרת המאבק האירופי בטרור, באמצעות מודיעין ייעודי, מעקב אחר רשתות הסתה, ומימון זיהוי מוקדם של גורמי סיכון וסיכול לפני הפגיעה בקהילות היהודיות באירופה. המשמעות היא גם יד קשה יותר, חקיקה ייעודית, ענישה מחמירה ושיתוף פעולה הדוק יותר ומתמשך בין המדינות החברות לבין מוסדות האיחוד האירופי.
הכשל אינו רק מבצעי אלא גם מושגי. אירופה נוטה להפריד בין אנטישמיות לבין קיצוניות אלימה אחרת, כאילו מדובר בזירות שונות. בפועל אותן פלטפורמות דיגיטליות, אותם מסיתים ואותם מקורות מימון, מזינים את כולן. כל עוד לא יחוברו הנקודות ימשיכו הרשויות האירופיות לטפל בסימפטומים במקום במחלה.
הקהילות היהודיות האירופיות אינן זקוקות לעוד גינוי מרגש או הצהרת סולידריות. הן זקוקות לביטחון ממשי. אם אירופה אכן רואה באנטישמיות מתקפה על ערכיה, על אירופה לפעול בהתאם ולהכיר באנטישמיות האלימה כטרור ולהילחם בה באותם כלים, באותה נחישות ובאפס סובלנות. אחרת, המילים יישארו יפות והמציאות האירופית תמשיך להיות מסוכנת ומדממת.
הכותב הוא עמית מחק בכיר במכון למדיניות העם היהודי - JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב