מעשה בחסיד אחד, צדיק גדול, שניחן בכישרון יוצא דופן לאתר כתמים. הוא ראה אותם על כולם. כתם של כעס אצל זה, כתם של לשון הרע אצל אחר, כתם של גאווה, של חמדנות, של רפיון. הוא הצביע, העיר, הטיף, ודרש תיקון. שמו יצא לפניו כמבקר חריף, שלא מחמיץ אף פגם אצל הזולת.
יום אחד, בבית המדרש, בעודו מחלק הערות לכל עבר בנדיבות, ניגש אליו רב העיירה, הוציא מטפחת לבנה ונקייה, וניגב בעדינות כתם דיו כהה שהיה מרוח על קצה חוטמו של החסיד. הקהל פרץ בצחוק. החסיד היה נבוך. "אתה רואה כל כתם קטן אצל אחרים", אמר הרב, "אבל את הכתם הגדול שעליך אינך רואה כלל".
הסיפור הזה לא עוסק במוסר או בצדק, אלא בעיוורון מסוכן. כזה שמאפשר לראות כל פגם אצל אחרים, ולהישאר עיוור לחלוטין לכישלון של עצמך. וזה בדיוק חוסר המודעות שהפגינה אתמול ממשלת ישראל. ממשלה שאחראית לכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, לטבח הנורא ביותר שעבר על העם היהודי מאז השואה, חבריה תקפו ממשלה זרה על כך שלא מנעה פיגוע קשה ביהודים בשטחה.
ראשון המבקרים החריפים היה משרד התפוצות, בראשות השר עמיחי שיקלי, שאמור לנהל את ההסברה מול אויבינו הרבים בעולם, ונכשל שוב ושוב. "במקום לעמוד באופן חד וברור לצד מדינת ישראל", התפייטו שם, "בחרה ממשלת אוסטרליה במדיניות של החלשה, רפיון ופייסנות", מדיניות ש"מקרינה ישירות גם פנימה, אל תוך אוסטרליה עצמה". במשרד אף קבעו כי "ממשלת אוסטרליה עושה כל שביכולתה כדי לוודא שיהודי אוסטרליה לא יוכלו לחיות בביטחון, בשקט ובשלווה כיהודים במדינתם".
בהמשך נטען כי כאשר יהודים מתכנסים לחגוג חג יהודי, "להדליק נר של אור", הם נתקלים באלימות רצחנית ובטרור, וכי יש מי שסבורים, "בטעות מסוכנת", שאפשר "להקריב את היהודים", לפייס את הג'יהאדיסטים, לעצום עין מול ההסתה, וכך "לקנות שקט".
באמת, שיקלי? המילים האלה, "לקנות שקט", "רפיון", "פייסנות", נזרקות החוצה, כאילו אינן טעונות בזיכרון חורך לב. כאילו לא מדובר בדיוק במדיניות שהממשלה הזו עצמה הובילה במשך שנים מול חמאס. הכלה, הסדרה, שקט תמורת כסף. מזוודות של מזומנים שעברו בשם יציבות מדומה, בשם דחיית העימות, בשם אותה אשליית שקט שהתנפצה ב־7 באוקטובר.
במהלך נאום בדימונה, נשא נתניהו, האיש שמסרב עד היום לקחת אחריות על האסון, וגם לחקור אותו, נאום תוכחה מפיל לסת. נתניהו האשים את הרשויות באוסטרליה בכך ש"המדיניות שלהן שופכת שמן על הבעירה האנטישמית ומעודדת את שנאת היהודים ברחובות אוסטרליה". הוא הזהיר מפני אנטישמיות ש"מתפשטת כמו סרטן כשמנהיגים שותקים", וקרא להחליף "חולשה בעוצמה".
קשה היה שלא להיזכר בדמותו ב"ארץ נהדרת", שמסתובבת עם כתם כהה על המצח שלא יורד. האיש שלא מוכן להיפגש עם משפחות שכולות ומסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, מבקר אחרים בעזות המצח חוצפה וציניות, שמעמידות אותו במערומיו.
וכאן צריך לעצור. לא כדי להגן על ממשלת אוסטרליה, וראש ממשלתה הפרו-פלסטיני ולא כדי להמעיט מחומרת האנטישמיות בעולם, שמתגברת והולכת. אלא כדי לומר את הדבר הפשוט: אדוני ראש הממשלה, כך מייצרים אנטישמיות, בהתלהמות פומבית שמציבה קהילות יהודיות שלמות בקו האש. כשממשלת ישראל מטיחה האשמות גורפות במדינה זרה, מי שמשלם את המחיר אינם הפוליטיקאים בקנברה, או ראש הממשלה אלבניזי, אלא יהודי אוסטרליה עצמם, שמוצאים את עצמם מזוהים עם עימות שלא הם יזמו ולא בחרו בו.
יש כאן גם כשל עמוק בהבנת המציאות. ממשלה ישראלית, שחיה עשרות שנים בתוך שגרת איום מתמשכת, דורשת ממדינה אחרת לחשוב, להתריע ולפעול לפי אמות מידה ישראליות. אבל שום מדינה אחרת לא חיה כך, ולא אמורה לחיות כך. מושג כמו "התראה" במובנו הישראלי נולד מתוך חיים תחת טרור, מודיעין צבאי וטראומה קולקטיבית. לצפות שממשלה אוסטרלית תפעל לפי אותו דפוס, ואז להאשים אותה כשהיא לא עושה זאת, זו דרישה מנותקת מהמציאות.
"כל הפוסל במומו פוסל", אמרו האמוראים וידעו שמי שמעביר ביקורת על פגם מסוים אצל חברו, סביר להניח שהוא בעצמו פגום באותו פגם. כשממשלה שאחראית לאסון הגדול בתולדותיה, מטיחה האשמות במדינה אחרת, היא לא מפגינה עוצמה. היא מפגינה חוסר מודעות, ניתוק ואטימות בלתי נתפסת.