לאחרונה יצא שר החקלאות של איראן בהודעה לתקשורת בה הוא מסביר למה פתרון יבוא המים הוא הנכון ביותר למדינה כעת: "אני סבור שהסכמי סחר עם מדינות שכנות כמו אפגניסטן הוא דבר אפשרי ונכון".
איראן, הרפובליקה האסלאמית המשתרעת על רמה צחיחה, ניצבת בפני משבר קיומי עמוק. שנות בצורת קשה, לצד ניהול מים כושל ומושחת, דחפו את המדינה לעבר " יום אפס" בערים מרכזיות, והפכו את הבטחת העבר של המשטר ל "מים בחינם" לאות קלון. כעת, לנוכח התייבשות מאגריה, המשטר נאלץ לשקול פתרון מביש מאין כמותו: ייבוא מים מאפגניסטן השכנה. מהלך זה אינו רק בבחינת כישלון טכני, אלא הוא מהווה פגיעה אנושה בכבוד הלאומי, חשיפת שחיתות המשטר, ודחיפת האזור כולו לעבר אי-יציבות.
הכורח לייבא מים ממדינה כמו אפגניסטן, תוך כדי תלות במשטר הטליבאן, הוא השפלה חסרת תקדים למעצמה האזורית האיראנית. איראן, המקדישה משאבים אדירים למיזמי גרעין ולכוחות הפרוקסי שלה, מוצאת את עצמה נדרשת להתחנן למוצר הבסיסי ביותר עבור אזרחיה שלה. חרפת הייבוא מתעצמת לנוכח יחסה המשפיל והגזעני של איראן כלפי המהגרים האפגנים. כיצד מי שגירשה לאחרונה מיליוני אפגנים בחזרה למולדתם בתנאים קשים, בהפגנת דה-הומניזציה בוטה, במיוחד כלפי נשים ומשפחות, פונה כעת לבקש סיוע מאומה שהשפילה, ובכך תעניק למשטר הטליבאן כוח מיקוח נדיר?
מעבר לפגיעה בכבוד האיראני, הסכם מים עם הטליבאן נושא בחובו סכנה אזורית ומוסרית חמורה. מכירת מים לאיראן תזרים מזומנים חיוניים למשטר המבודד, ותעניק לו לגיטימציה דה-פקטו והכרה מצד מעצמה אזורית. חיזוק כלכלי זה יאפשר לטליבאן להמשיך ליישם את מדיניות האפרטהייד המגדרי המדירה נשים ונערות מכל תחומי החיים - השכלה, תעסוקה ומרחב ציבורי למשל, ואיראן, שמתמודדת בעצמה עם תנועות חברתיות הדורשות זכויות נשים, עשויה למצוא את עצמה מחזקת משטר המהווה את המודל הקיצוני ביותר לדיכוי נשי בעולם המוסלמי.
משבר המים אינו רק עניין אקלימי או כלכלי; הוא הפך לאיום ישיר על הריבונות ועל קיום המולדת האיראנית. ניהול המים הפוגעני של המשטר הוא בבחינת בגידה בביטחון הלאומי. לנוכח כישלון המשטר לטפל במשבר, לכן הפתרון היחיד שיכול להציל את איראן הוא התקוממות לאומית שתבוא מבפנים, ואנו מתחילים לראות אותה קורית.
לאורך ההיסטוריה, הן הצבא האיראני והן כוחות הבסיג (Basij), על אף נאמנותם הפורמלית למשטר, הוכיחו כי בעת מבחן, נאמנותם העמוקה יותר היא למולדת - כפי שהיה במלחמת איראן-עיראק. המשטר המושחת, שבחר להשקיע בפרויקטים גרעיניים ובפרוקסיז במקום בשימור המים והקרקע, הפך לאויב המובהק של המולדת. האזרחים באשר הם - בין אם לובשי מדים, סטודנטים, אנשי הבאזר או בעלי מקצועות חופשיים מבינים זאת היטב.
כשהברזים מתייבשים וההשפלה הלאומית גוברת, על האזרחים ועל כוחות הביטחון המייצגים את הנאמנות הלאומית לפעול יחד. עליהם לדרוש לא רק שינוי מדיניות, אלא את הסרת המשטר המושחת כולו, שהפך למכשול בפני שיקום המדינה. רק התגייסות אזרחית-צבאית רחבה, הנתפסת כפעולה של הגנה על המולדת מפני ההרס הפנימי, יכולה להפנות משאבים עצומים להתפלה ולשיקום תשתיות, ובכך להציל את איראן מהצורך המביש להתחנן למים משלטון הטליבאן.
הכותבת היא חוקרת עצמאית ומרצה על החיים באיראן מאז המהפכה