במשך שמונה חודשים, מהמשמעותיים בחיי, גרתי בבונדיי-ביץ' שבסידני, אוסטרליה. למה משמעותיים? כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה חייתי ברשות עצמי, רחוק ממשפחה תומכת, מפרנס את עצמי במו ידי המיובלות כפועל בניין.
המפגש עם הוויית החיים בשכונה היה מדהים: הילדים שהולכים לבית הספר עם תיקים גדולים ובתוכם גלשני "בוגי", האוסטרלים החסונים שנשאו "קייסים" של 24 בירות מסוג ויקטוריה-ביטר, טואיז או פורסטר, כל הדרך מהבוטל-שופ שברחוב אובריאן אל שפת הים.
וכמובן אודה ולא אבוש (בכל זאת הייתי בן 20), גם האוסטרליות בהירות השיער שרבצו על החוף כשקוד הלבוש שלהם כולל בעיקר חלק תחתון של בגד ים וגישתן לחיים ליברלית הרבה יותר מזו של הישראליות שהכרתי אז.
זה היה ב-1990. הייתי חייל משוחרר, אחרי שלוש שנים שכללו גם שטחים (אינתיפאדה ראשונה) ולבנון של רצועת הביטחון. אוסטרליה בכלל ובונדיי בפרט, נראו לי כמו המקום הכי רחוק מישראל עלי אדמות - ולא רק בגלל המרחק הגיאוגרפי.
בסופי שבוע רקדתי בבונדיי-הוטל, זייפתי שירה בציבור בפאב בבונדיי-ג'אנקשן שנקרא "קוק אנד בול", ראיתי הופעות של להקות קאוור במועדון ה-"דיגרס" והכרתי גם כמה מוסדות יהודיים בשכונה.
היו שם לא מעט כאלה, כמו מועדון "הכח", המאפייה של מקס (חב"דניק קשיש וניצול שואה), מסעדת סביון ובית חב"ד.
נו ווריז, מייט
בשכונה גרו אז לא מעט ישראלים, לרובם משום מה הייתה נטייה לגור ברחוב שנקרא קרל לואיס (אין קשר לאתלט האמריקאי, כוכב אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1984), אבל היהודים העשירים יותר כבר עברו לשכונות וילות, כמו למשל בלוויו-היל הסמוכה. היה אפילו זמר ברים מקומי בשם חיימי ("היימי"), שכיכב בכל רחבי העיר, מוקף בעדת מעריצים, חלק גדול מהם מהקהילה היהודית והישראלית, על אף ששר באנגלית.
סידני "שלי" הייתה המקום הכי רגוע ושליו בעולם. בונדיי ביץ' הייתה בעיני סמל למטבע הלשון הכי מזוהה עם אוסטרליה באותם ימים: "נו ווריז", כלומר - אין דאגות. הפעם היחידה שבה דיברו שם על מלחמה הייתה ביום השנה לציון הנופלים במלחמות העולם: "אנז"ק ממוריאל דיי", שבו צעדו קשישים מקומיים עטורי מדליות.
סוגיות של הגירה עניינו את האוסטרלי הממוצע במידה מועטה: רוב המהגרים נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: סיניים שהצליחו להגר ממולדתם אחרי אירועי כיכר טיאננמן (1989) ומהגרים מיוגוסלביה שהלכה והתפרקה לרסיסים ומלחמות אזרחים. מהגרים מארצות ערב היו בעיקר לבנונים, כמעט כולם נוצרים, שנמלט ממנה בגלל מלחמת האזרחים והפלישה הישראלית.
רוצה לומר, הגירה מוסלמית שמערערת לא רק על צביון החיים האוסטרלי אלא גם על עצם קיומה כמדינה מערבית וליברלית, היא מעשה ידי אדם. צרה צרורה שהמיטו האוסטרלים עצמם על ראשם.
כלומר אוסטרליה בעצמה ייבאה את האסון הזה, שפגע הבוקר בטקס חנוכה של חב"ד בחוף בונדיי. שלא יהיה לאיש ספק: יהודים וישראלים הם רק מטרת ביניים. המטרה הסופית של היורים היא חיסול הציביליזציה המערבית והדמוקרטית.
לא באו להשתלב
צריך לסייג ולומר שלא כולם כמובן. לא רק כמס-שפתיים אלא מתוך רצון שלא לגרום עוול ללא מעט מהגרים מוסלמים שהיגרו (לא רק לאוסטרליה כמובן) מתוך מטרה להשתלב, להתפרנס, להעניק לילדיהם חינוך טוב יותר וכפועל יוצא מכך גם עתיד טוב יותר.
חובה עלינו (כבני עם שנע ונד בעולם בעל כורחו) לזכור זאת תמיד, אבל לא לתת לכך לעוור את עין המתבונן, כפי שקורא לא אחת ברחבי "המערב" (גם כשהוא לא ממוקם ברבע הכדור הצפוני-מערבי, אלא דווקא בדרומי-מזרחי).
בבלגיה, צרפת, הולנד, שבדיה ועוד, יש כבר לא רק פגיעה בצביון החיים המקומי, תולדה של הגירת-יתר, מחדל שהביאו חוגים אולטרה-ליברליים על עצמם (לא רק בדמות רבעים שאליהם המשטרה לא נכנסת או רחובות שבהם אי אפשר עוד לפסוע בבטחה, כי גם אם בגלל הריאקציה: עליית מפלגות ימין-קיצוני), אלא כבר סכנה קיומית של ממש.
המדיניות של הזרועות הפתוחות כלפי כל מי שמבקש להגר (שלא לדבר על מקלט מדיני), הובילה אותם אל עברי פי פחת, עת קלטו לא רק את מי שמבקשים להשתלב, אלא גם את אלה שבאו כדי לקרוא תגר, לתבוע את עלבון אבותיהם ולשעבד לאמונתם את מי שפתחו להם שער.
זה נכון במדינות רבות ברחבי אירופה, זה נכון במקומות רבים בארצות הברית ובדרום-אמריקה (יעד אהוב על מהגרים עם אוריינטציה מוסלמית-גיהאדיסטית), זה נכון גם לגבי אוסטרליה - לא כולה כמובן, לא כולם כמובן, אבל אם אי אפשר לגלוש בשלווה בחוף בונדיי (או להדליק שם נרות חנוכה), לא ירחק היום שבו אי אפשר יהיה להסתובב שם גם עם בגדי ים, אלא אם כן מדובר ב"בורקיני".
משהו בנימה אישית, אחרי שהדלקנו גם נר זיכרון לצד נרות חנוכה שנדליק הערב. פעמים רבות רציתי לחזור לאוסטרליה. לא בגלל העשרה דולר שנותרו בחשבון שלי בבנק "ווסט-פאק" שלא טרחתי לסגור מעולם, אלא כדי להתרפק מעט על הזיכרונות מלפני, אללי, 35 שנה. אלא שבמחשבה שנייה, אולי טוב יותר שנמנעתי מהטיסה הארוכה: אולי עדיף לבונדיי-ביץ' להישאר כפי שנחרטה בזיכרונותיי, ממלכת הנו-ווריז של חיים נטולי דאגות ומלחמות.