הידיעה אודות ביקורת שערכו שוטרי משטרת ישראל בקרב אוהדי הפועל תל אביב, כדי לבדוק שמא הם לובשים חולצות מחאה, נדחקה בטעות מהכותרות המרכזיות אל שולי החדשות, או צומצמה לגבולות הגזרה של מדורי הספורט.
למעשה מדובר באחת התופעות המקוממות ביותר, פעילות חשוכה להגבלת חופש התנועה וחופש הביטוי של אזרחים שלא עברו על החוק. זו לא הפעם הראשונה שזה מתרחש תחת משטרת בן-גביר, אבל זו הדוגמה הבולטת ביותר למעבר של דיכוי זכויות האזרח מהמגרש הפוליטי למגרש האזרחי: עוד רמזור אדום שחצתה הניידת הזאת, נהוגה בידי נהג שיכור-כוח.
למי שהחמיץ את עיקרי הדברים: אוהדי הפועל תל אביב הוציאו, במחאה על התנהלות המשטרה (סביב אירועי הדרבי התל-אביבי שאת קיומו מנעה), חולצה שבה "מככב" סמל המשטרה לצד סמלים כמו זה של מכבי, היריבה השנואה, או שמל תנועת "כך", כור מחצבתו של השר הממונה על המשטרה.
עד כאן ברור שלא מדובר בפעולה לא חוקית, אבל חשוב לציין שלמשטרה יש קייס מסוים, כיוון שלסמלים במוצגים בחולצה התווסף כיתוב של "אוהדי הפועל תל אביב נגד החלאות". מה שעשוי להתפרש כהעלבת עובד ציבור.
כוחות המשטרה פעלו נגד אוהדים שלבשו את החולצה, מה שעורר תרעומת תקשורתית, אבל לא ממש מחאה. עובדה - המשטרה הרגישה נוח מספיק כדי להיטפל שוב לאוהדי הפועל תל אביב שבאו לחזות במשחק קבוצתם אמש בנתניה ומנעה כניסה לאצטדיון של אוהדים שלבשו את חולצות המחאה.
התופעה הזאת מתבטאת עתה במגרשי הכדורגל, אבל היא ממש לא מתחום הספורט, אלא נוגעת לנושאים מהותיים כמו זכויות אזרח וחופש הביטוי.
בין שואה לחולצה
ההמנון הלא רשמי של הוותיקים בין אוהדי הפועל תל אביב, נכתב לפני שנים רבות על ידי עלי מוהר, הוא תיאר אותם כחולמניים, לוזרים - אבל עם חיוך ממזרי - שמתאהבים בילדה הלא נכונה ובקבוצת הכדורגל הלא נכונה.
חלק גדול מאוהדי הפועל תל אביב, אוהב לחשוב על עצמו עד היום במונחים האלה, בגישת "ואיזה מסכנים האוהדים" יש משהו שקורא תגר על רדיפת ההצלחה, סמן מרכזי בשיטה הקפיטליסטית.
רבים מהם זקוקים ל"נחמה" הזאת דווקא מפני שבחייהם האישיים הם די מצליחים, רחוקים מאוד מהדימוי הנון-קונפורמיסטי כביכול, זה שמבצע שמאל-ווש באמצעות חולצה אדומה עם דיוקן של צ'ה גווארה.
כלומר, עסקינן באנשים שמנסים בכל מאודם להראות שהלב שלהם נשאר בצד שמאל, דווקא מפני שהארנק עבר כבר מזמן לכיס ימין.
לצד הקהל הזה, "אוהדי הפועל קלאסיים", צמח בעשורים האחרונים גרעין קשה, איך לומר בעדינות? די מגעיל. זה שהתחיל עם בובת תינוק, כלעג מתגרה בטרגדיה אישית של אחד מסמלי היריבה העירונית השנואה, והמשיך בחבל תלייה, כלעג לעוד טרגדיה אישית של דמות ניהולית בכירה שמזוהה עם הצבע הצהוב.
זה דוחה, זה מזהם את הרוח הספורטיבית, זה שואב את השראתו מהגרועים שבארגוני האוהדים בעולם. זה מקומם שבעתיים כאשר המקור למסרים הדוחים הם ילדי-שמנת, שמעולם לא חסר להם דבר.
מי ששר "שתהיה שואה למכבי" אינו שונה מאוהד של פיינורד (מרוטרדם) שמתגרה באוהד איאקס (מאמסטרדם, מועדון שדבק בו דימוי "יהודי") כשהוא משמיע רעש של "פסס..." כחיקוי לרחש של גז המוזרם אל תא שבו נכלאו יהודים.
החולצה האדומה
תקצר השפה מלתאר את הסלידה מתופעות שכאלה - ועדיין, מבחנו של חופש הביטוי אינו בסלידה או בגועל שהוא מעורר. מבחנו הוא במושגים כמו חשש ודאי לפגיעה בביטחון המדינה או הסתה.
לכן העובדה שבשולי הקהל הגדול (והמצוין, למען הסר כל ספק) של אוהדי הפועל תל אביב, צמחו "פוטבול-הוליגנס" (חוליגניים של כדורגל) שלבשו את הצבע הנכון בעיני תקשורת המיינסטרים - להבדיל מבני דמותם בלה-פמיליה, שהוחזקו בעיני אותו זרם תקשורתי הגמוני, כגזענים חשוכים - אינה מעלה או מורידה.
החולצות שמביעות סלידה ממשטרת ישראל הן דוגמה נהדרת לאמירה שחוסה תחת הזכות לחופש ביטוי. יתרה מכך: הן דוגמה נהדרת למקום שבו חופש הביטוי מוכרח לגבור על חשש להעלבת עובד ציבור, שמשתמעת אף היא מהכיתוב המתריס.
זה בכלל לא משנה אם רואים בהן משום ביקורת שהיא לא רק לגיטימית אלא אף מוצדקת כלפי גוף שהשר הממונה עליו הוא גזען יהודי, פעיל תנועת "כך" (שהוצאה אל מחוץ לחוק, אגב חוקים) ושמתעורר חשש שיחידות משטרה רבות יהפכו תחת הנהגתו לחבורות של בריונים ברשות החוק.
זה לא משנה גם אם רואים בהם משום התרסה נגד גוף ביטחון שאנשיו עושים לילות כימים ושבתות וחגים כימי חול, עת הם מגינים עלינו בגופם מפני פושעים או מחבלים.
שתי הדעות לגיטימיות (האמת, כמעט כרגיל, נמצאת אי שם בין שתיהן). מה שלא לגיטימי הוא פיקוח משטרתי על חולצותיהם של אוהדי הפועל תל אביב.
הוסיפו לכך את העובדה ש"משטרת האופנה" הזאת נכשלת מדי יום בפעולות שיטור פשוטות וחיוניות הרבה יותר למרקם החיים האזרחי והכעס על המשטרה הופך למוצדק עוד יותר.
ערבים זה לזה
כשכל זה קרא למי שהפגינו נגד המלחמה, היה נוח למיינסטרים הישראלי לשתוק: מי רוצה להיות מזוהה עם מפגינים שחושבים שפעולות צה"ל בעזה, פעילות שרוב הישראלים רואים בה כמצילת-חיים, כמותן כפשעי-מלחמה?
אז המשטרה פיזרה בכוח את ההפגנות ההן, ורוב הישראלים שתקו. באחת ההפגנות חזינו בנאום של שוטרת שסברה (במפגן נוראי של בורות אך בתום לב מוחלט, דבר שהפך את הדברים למקוממים אפילו יותר) שתפקידה למנוע כל פעילות שמותחת ביקורת על המדינה או הממשל, כמו בחולצה שעליה הקריאה "לעצור את המלחמה"..
הדברים האלה שמקורם היה באי הכרה של החוקים שאותם היא אמורה לאכוף, זכו מיד לגיבוי ותמיכה, שלא לומר עידוד, מפי השר הפירומן - מי שמונה לתפקיד הזה על ידי ראש ממשלה.
הנקודה הזאת ראויה לעיון נוסף שכן לנתניהו נוח שנחשוב שטרוף המערכות מקורו בשר בלבד (ממש כפי שנוח לו שנייחס אמירות מקוממות לאשתו או בנו). חזקה על ראש הממשלה שידע בדיוק את מי הוא שולח, מצויד בג'ריקן של בנזין, למנוע דלקות. הקול הוא קולו של בן גביר, אבל הידיים הם ידי נתניהו, לבל יהיה לאיש ספק.
המשטרה של בן גביר, שרדפה עד כה בעיקר ערבים או שמאל קיצוני (מטומטם ואוטו-אנטישמי בעיני, אבל לא מחוץ לחוק), רודפת עתה את אוהדי הפועל תל אביב - ואם אוהדים של קבוצות אחרות לא יתקוממו - ומהר, זה יגיע גם אליהם.
במילים "קבוצות אחרות", הכוונה אינה רק לאוהדי כדורגל. מחר זו תהיה קבוצת מחאה אחרת, שובתים בשליחות איגוד מקצועי, נכים שתובעים הכרה בזכויותיהם, ישראלים ממוצא אתיופי שנלחמים כדי להיות שווים בעיני החוק, חרדים שמוחים נגד מה שבעיניהם הוא פגיעה בעולם התורה ועוד.
חרב פיפיות
אפילו מי שחוכך ידיו בהנאה מסוימת נוכח העובדה שהבאים בתור, אחרי שמאלנים קיצוניים ואהדי הפועל תל אביב, יהיו נניח "קפלניסטים" בהפגנה למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית, צריך לזכור שלא לעולם חוסן.
משטרה פוליטית היא חרב פיפיות: היום היא עשויה לשרת דעות שקרובות לליבך, מחר אתה תהיה על הכוונת שלה.
זהו שיעור חשוב באזרחות שבשמאל הישראלי היו צריכים ללמוד לפני שהחלו לשלם עליו ביוקר: המשטרה שרמסה זכויות אזרח בעת המאבק נגד פינוי גוש קטיף, פנתה לימים נגדו.
העניין הוא ששוטר שרומס בסוסו אזרח שמממש את זכותו הדמוקרטית למחות, הוא מחזה מקומם בלי קשר לצבע החולצה שלובש מי שנמצא תחת הפרסות.
זו יכולה להיות חולצת צווארון לבנה של חרדי, זו יכולה להיות חולצה כתומה שמאז המאבק נגד העקירה בעזה, הפכה למזוהה עם הימין הישראלי. זו יכולה להיות חולצה צהובה של אוהד בית"ר או - כמו שכולנו רואים עתה, חולצה אדומה של אוהדי הפועל תל אביב עם כיתוב שמוחה נגד המשטרה.
לא צריך להזדהות עם אוהדי הפועל תל אביב כדי לתמוך בהם, לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוב שהיום זה הם - ומחר כל אחד אחר. במקום שבו משטרה הופכת למשטרת מחשבות ומתפקדת כמשטרת-אופנה, הקורבן הוא תמיד האזרח.