ב-23 בספטמבר 2015, גלעד ארדן, אז השר לביטחון פנים, נשבר. הניסיון שלו למנות מפכ"ל משטרה מבחוץ, את תא"ל במיל' גל הירש, כשלו. תלונות נגד הירש שבדיקתן הלכו והתמשכו גרמו לארדן לוותר על הירש: "לצערי הרב, עקב התמשכות הליך הבדיקה ואי קביעת מועד לסיומו". המשטרה נותרה ללא מפכ"ל. ניצב בנצי סאו המשיך בתפקיד ממלא מקום המפכ"ל, השר ארדן תיכנן להמשיך לחפש מפכ"ל מחוץ למשטרה, כזה שיבצע את הזעזוע למשטרה שהוא ייחל לו.
לנתניהו היו תוכניות אחרות. הוא פנה מייד לסגן ראש השב"כ דאז, רוני אלשייך עם הצעה מפתה: בוא תהיה מפכ"ל. המשימות עצומות, המשטרה במשבר גדול, זו משימה לאומית עליונה. אלשייך התלבט. הוא רצה להישאר בשב"כ ולהתמודד על ראשות השב"כ בהמשך. לנתניהו היה פתרון קסם: תסיים טוב את תפקיד המפכ"ל ולאחר מכן אמנה אותך לתפקיד ראש השב"כ. לימים הפרשנות להצעה הזו הייתה כזו: אתה כמפכ"ל תשמור עלי, תדאג שבתקופה שלך אעבור בשלום את השנים הקרובות ואני אגמול לך במינוי לתפקיד שהוא משאת נפשך: ראש שב"כ. אגב, גם אלשייך עצמו הבין כך את הדברים. כעבור כמה חודשים הוא הודיע לנתניהו: אני מוותר לך על ההבטחה, פוטר אותך מהנדר למנות אותי לראש שב"כ בסיום כהונתי כמפכ"ל.
אלשייך, היה מינוי קלאסי של נתניהו: איש ימין, במשך שנים מתנחל, כיפה גדולה, מזרחי, בשר מבשרו של המחנה האמוני. אבל היה דבר אחד שנתניהו לא לקח בחשבון. אלשייך איש ישר, ממלכתי, נאמן ומסור קודם כל ולפני הכל לממלכה. לישראל. לחוק. וכשהחלה החקירה הסמויה של המשטרה נגד נתניהו בשלל עבירות, אלשייך הממלכתי לא חשב לשניה לעצור חלילה את החקירה. בטח לא לעכב. הכל על פי חוק. ההתנהלות הממלכתית הזו גרמה לנתניהו, חלק מהשרים והח"כים של הליכוד וכמובן שלל השופרות לפתוח את שערי הגיהינום על אלשייך. מה לא נטען נגדו. הכל כי לא עצר את החקירה נגד נתניהו. את שב"כ כמובן הוא כבר לא ראה שוב.
והיה את המקרה הידוע של ד"ר אביחי מנדלבליט. מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי בתקופת הרמטכ"ל גבי אשכנזי. בתקופת הקרבות בקריה בין אשכנזי לשר הביטחון אהוד ברק, נטען כי אשכנזי עדכן את מנדלבליט לגבי המסמך המזויף שייחס לברק טענות שווא שקבוצת יחצנים הכינו רשימת מינויים לרמטכ"ל ולמטכ"ל הבא. מנדלבליט קיבל את המסמך, ביקש לישון על זה לילה והסתבך. בחקירה שנפתחה ונמשכה, התיק שלו נותר פתוח. בינתיים הוא מונה להיות מזכיר הממשלה של נתניהו. הוא ונתניהו היו קרובים במיוחד. ארבע שנים עבדו צמוד. התיק המשטרתי הפתוח חירפן את מנדלבליט. הוא חשש ובצדק, שזה ימנע ממנו להתמנות לשופט, ליועץ משפטי, יחסל את הקריירה שלו. נתניהו היה שם והעניק לו כתף תומכת.
מנדלבליט ג'ינג'י נסער, שטח את טענותיו בפני נתניהו שהיה אמפטי וקשוב. התיק נסגר ונתניהו החליט: אני רוצה את מזכיר הממשלה הנאמן שלי כיועץ המשפטי לממשלה. הוא ד"ר למשפטים, מומחה לדין הבינלאומי, ליכודניק ואיש המחנה הלאומי מהבית. אביו, ברוך, היה פעיל באצ"ל, פעיל בתנועת החירות והליכוד, היה יו"ר סניף הליכוד בצפון ת"א. עם רקורד כזה, ייחוס משפחתי כזה, ובעיקר יחסי הקרבה בינהם, נתניהו היה נעול עליו. אהוד ברק הזהיר אותו מהמינוי. יו"ר ועדת האיתור השופט אשר גרוניס, סבר שיש להטיל על מנדלבליט תקופת צינון לאחר תפקודו כמזכיר הממשלה. נתניהו התעקש וועדת האיתור החליטה להתעלם ממעורבותו בפרשת הרפז. ב-3 בינואר 2016 החליטה הממשלה על מינוי ד"ר אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. נתניהו האסטרטג הרגיש שהוא יכול להיות הכי רגוע. מפכ"ל מקורב, יועץ משפטי קרוב מאוד, את שניהם הוא מינה, שניהם מחויבים לו, הוא מסודר. יכול לישון בשקט.
אבל כאמור בשנת 2017 פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד נתניהו. זה התחיל בתלונות על קו אספקת מתנות ממיליארדרים בראשם ארנון מילצ'ן במה שהתפתח לימים לתיק אלף.
מנדלבליט ליווה כיועץ משפטי לממשלה את חקירת נתניהו מהתחלה. עוד מהחלק הסמוי. אין שום ספק שהיה לו קשה. הוא חיבב את נתניהו. הרגיש מחויב לו. אבל הוא איש חוק, מחויב לחוק, לממלכה כמו שהיה המפכ"ל אלשייך. כשהחקירה הפכה גלויה עוד תלו מקורבי נתניהו תקווה שמנדלבליט יעצור אותה. ימסמס את התיקים, יגנוז אותם. נתן אשל, שהיה אז מקורב המקורבים, אפילו התבדח ואמר: "עוד אביחי חי". רוצה לומר, כשהמשטרה תסיים את חקירתה אביחי כבר ידאג שיהיה בסדר.
החקירה הסתיימה, התיקים הלוהטים עברו לפרקליטות המדינה ולמנדלבליט. אגב, רובם המוחלט של עשרות הפרקליטים בפרקליטות המדינה שעבדו על תיקי נתניהו, תיקי האלפים, המליצו להגיש שלושה תיקים על שוחד. מנדלבליט החליט על תיק שוחד אחד, תיק 4000 ועל מרמה והפרת אמונים בתיקי אלף ואלפיים. בסוף 2019 הוא מסר את ההחלטה בהודעה נרגשת לתקשורת ואמר: "החלטתי על הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה בלב כבד אך בלב שלם". נתניהו לא האמין שזה קורה לו. האיש שמינה לתפקיד, שנלחם למנות, האיש הקרוב, כמעט היינו אומרים החבר הקרוב, בשר מבשרה של לשכתו, החליט להגיש נגדו שלושה כתבי האישום חמורים. לשיטת נתניהו, המפכ"ל שמינה והיועץ המשפטי שנלחם למנות, שניהם התהפכו עליו. את נתניהו לא עניין שפעלו על פי חוק. שהיו מחויבים קודם כל לחוק, לממלכה. הוא רוצה את הבכירים סביבו מחויבים קודם כל לו. והכי חשוב לו המפכ"ל והיועץ המשפטי כי אלה קבעו את גורלו. מבחינתו העניינים האישיים חשובים פי אלף מרמטכ"ל או ראש מוסד. אלה לא קובעים כלום לגבי ענייניו האישיים. מיד לאחר ההחלטה נפתחה מתקפת ענק מצד נתניהו ומקורביו נגד מנדלבליט. לפני ההחלטה הם נזהרו מאוד בכבודו. לאחריה כבר לא היה מה להפסיד איתו. דמו הותר. משפחת נתניהו לעולם לא תסלח לו.
בכלל, נושא הנאמנות האישית לו, קודם כל לו, הוא ראש וראשון במעלה לנתניהו ולמשפחתו. שרה ויאיר עסוקים בזה מאוד. בעיקר בשנים האחרונות מאז החקירה והמשפט נגדו. אבל זה התחיל עוד לפני החקירה. בשנת 2015 היה צריך נתניהו לבחור מחליף לראש המוסד אז תמיר פרדו. המועמד המוביל היה נ', בכיר במוסד, המועמד האולטימטיבי. כולם היו בטוחים שייבחר. גם יוסי כהן. ביום שהוכרז על בחירתו היה יוסי כהן בשבעה אצל חבר בקריות. זה היה בצהריים. הוא סיפר לנוכחים שהוא פורש מהמוסד כדי הולך לעסקים. באותן שעות התרחשה דרמה גדולה בלשכת ראש הממשלה. נתניהו דיבר עם נ' ושאל אותו למי יהיה מחויב קודם, למי יהיה נאמן לו או למדינה. נ' ענה את מה שהיה חייב לענות: למדינה. באותו ערב היה אמור נתניהו להודיע בפריים טיים על בחירת ראש המוסד, עניין תמוהה כשלעצמו. הבחירה התעכבה. הכתבים המדיניים הודיעו כי משהו קורה בלשכת נתניהו. הם לא ידעו מה. הבחירה הלכה ונדחתה. ואז ההודעה: יוסי כהן הוא ראש המוסד הבא. לא נ'. התשובה שנתן לא הייתה טובה.
וחזרה לימנו אנו. נתניהו לא היה שבע רצון ממינוי הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, בימים של לפני הבחירות בנובמבר 2022. זו הייתה ממשלת מעבר. גנץ הודיע על המינוי בספטמבר 2022. בליכוד זעמו. לימים היה נוח לנתניהו להפיל את כל תיק הכישלון במלחמה על הרצי הלוי. כמו גם על רונן בר. הוא לא מינה אותו ולכן הוא אחראי. אבל את אייל זמיר הוא מינה לרמטכ"ל במרץ השנה ואפילו התפייט ואמר בטקס מינויו: "עת הזמיר הגיעה". נתניהו הפליג וסיפר איך רצה למנות אותו פעמיים בעבר, וכעת זה צלח.
אבל שוב, כמו במקרה אלשייך ומנדלבליט, גם זמיר הוא איש ממלכתי. מקצועי, ישר. לא שפוט, לא אסקופה. אומר את דעתו, עקשן, לא מתקפל. נתניהו לא רוצה כאלה ולמרות ההתפייטות על "עת הזמיר הגיעה", החלו הדיבורים נגדו. זה החל בתדרוכים של מקורבים ועיתונאים מטעם נגדו, על האכזבה נגדו ועל כך שהוא לא חזק מספיק וכו'. שרים כמו בן גביר, מירי רגב, סמוטריץ' ונוספים השתלחו בו בפראות בישיבות קבינט. נתניהו שתק. אולי אפילו היה שבע רצון. וזה המשיך בציוץ בטוויטר של בנו, יאיר נתניהו, שסיפר שהם לא רצו את זמיר כרמטכ"ל. וזה רק שר הביטחון ישראל כץ שהתעקש למנותו.
משם עברו התדרוכים נגד אייל זמיר להיות יותר ויותר תכופים. חוץ מהקטטות עם שר הביטחון ישראל כץ, התדרוכים נגדו מצד נתניהו ומקורביו הפכו בוטים יותר ויותר. "היתה טעות למנותו", "צריך לפטר אותו", "הוא תבוסתני". הרמטכ"ל אפילו התפוצץ על זה באחת מישיבות הקבינט: "למה אתם מתדרכים נגדי בתקשורת?". אפילו ראש שב"כ החדש, דוד זיני, יקיר נפשם של נתניהו ומקורביו, זעם על ההתקפות נגד הרמטכ"ל. תקף בעיקר את מירי רגב, שבמקום לטפל בפקקים ובשיא במספר ההרוגים בכבישים, עסוקה בעיקר בטיסות לכל העולם, ולתקוף את ראשי מערכת הביטחון, בימים שהיא נמצאת בארץ. וזיני אמר: "זה לא לעניין שאתם תוקפים את הרמטכ"ל. אתם שרים בממשלה לא אנשים פרטיים". מירי רגב השתתקה, "מה זה, אי אפשר לדבר?".
ואלה ימי נתניהו. נאמנות אישית על חשבון כישורים. נאמנות לו, למשפחתו, מעל המדינה. החלום הגדול שלו כעת הוא לפטר את היועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה ולמנות שפוט. בובה על חוט. מישהו או מישהי שיעשו מה שאומרים להם. אולי היועץ החדש גם יבקש לבחון מחדש את תיקי נתניהו, ולכן תדעו מה יהיו תוצאות הבדיקה. גם חוקים כמו חוק ההשתמטות, חוקי ההפיכה המשפטית והחוקים להחלשת התקשורת יתקבלו בברכה. לא כמו כעת. בינתיים זה לא הולך לו. נקווה שגם לא יילך.