דמיינו שאתם חיים חודשים ארוכים בחושך מוחלט, בלי לדעת אם עכשיו יום או לילה, בלי לדבר עם נפש חיה ובלי שום דרך לדעת מה השעה. עבור רובנו זה נשמע כמו עינוי, אבל עבור החוקר הצרפתי מישל סיפר (Michel Siffre) זה היה ניסוי מרתק, שהוביל למסקנות מדהימות.
הכל התחיל ב-1962, כשסיפר, אז גיאולוג בן 23, נכנס למערה חשוכה בצרפת למשך חודשיים. הוא רצה לבדוק כיצד הגוף האנושי מתנהג כשאין לו שום רמז חיצוני לזמן ("מחזור צירקדי" - השעון הביולוגי הפנימי של הגוף,). הוא יצא משם משוכנע שעברו רק 35 ימים, בעוד שבפועל עברו 60. הגוף שלו, כך התברר, עבר למחזור שינה של 24 שעות ו-30 דקות.
אבל הניסוי הזה היה רק המתאבן. עשור מאוחר יותר, ב-1972, החליט סיפר לקחת את זה לקצה. הוא ירד לעומק של 30 מטר במערת "מידנייט" בטקסס, מצויד ב-780 גלונים של מים, גנרטור קטן וספרים של אפלטון- במטרה להישאר שם חצי שנה.
ימים של 48 שעות - בלי שהרגיש בהבדל
בתחילה, הכל הלך כשורה. סיפר היה מתעורר, אוכל וישן מתי שרצה, כשהוא מדווח טלפונית לצוות בחוץ על הדופק שלו (מבלי שהם מגלים לו מה השעה). אבל מהר מאוד, המוח שלו התחיל לתעתע בו. בשלב מסוים, הגוף שלו עבר למחזור מטורף של 48 שעות: הוא היה ער במשך 36 שעות רצופות, ואז ישן במשך 12 שעות. המדהים הוא שסיפר עצמו לא הרגיש בהבדל. "לא הייתה לי שום דרך לדעת. לפעמים ישנתי שעתיים ולפעמים 18 שעות, ולא יכולתי להבחין בהבדל", סיפר.
עוד בנושא
אנשי המערות האחרונים חיים בכפר שמסתתר בתוך מערה ומסרבים לעזוב
הצצה למערה הגדולה ביותר בעולם בה יש יער גשם, נהר עצום ומינים חדשים של בעלי חיים
הטרגדיה של העכבר והדיכאון
ככל שהזמן עבר, הבידוד החל לכרסם בנפשו. ביום ה-77 לניסוי, המוטוריקה העדינה שלו נפגעה והוא לא הצליח אפילו להשחיל חרוזים. המוח שלו, לדבריו, "בקושי הצליח לחבר מחשבות". הוא התחנן לצוות בחוץ שיחלצו אותו, אבל הוא היה רק בחצי הדרך. הוא שקל להתאבד, אך ויתר על הרעיון רק כי לא רצה להשאיר להוריו חובות כספיים.
הרגע ששבר אותו סופית הגיע ביום ה-160. סיפר, שחיפש נואשות אחר חברה, ראה עכבר במערה והחליט ללכוד אותו כדי לגדל אותו כחיית מחמד. בניסיון הלכידה, הוא בטעות הרג בטעות את העכבר. "שממה מוחלטת מציפה אותי", כתב ביומנו ברגע של ייאוש תהומי.
התוצאות ההרסניות - והחזרה למערה
כשהניסוי הסתיים ב-10 באוגוסט 1972, סיפר היה בטוח שהוא רק באמצע יולי. חוש הזמן שלו השתבש לחלוטין. הוא יצא מהמערה כשהוא סובל מראייה פגומה לצמיתות (פזילה קבועה) וזיכרון משובש. למרות הסבל, סיפר הפך לחלוץ בתחום ה"כרונוביולוגיה" והוכיח שלגוף יש שעון פנימי עצמאי, גם אם הוא לא תמיד מסונכרן עם העולם.
ב-1999, בגיל 60, הוא חזר למערה בפעם השלישית והאחרונה כדי לבדוק את השפעת הגיל על השעון הביולוגי. הוא יצא משם בפברואר 2000, וגילה שהרוויח דבר אחד חיובי מהבידוד: הוא פספס את כל ההיסטריה המיותרת של "באג 2000".